מדי פעם, ברגעים נבחרים של ייאוש מהמאבק במטלות התכנות המעיקות שנופלות עליי, אני חושבת שאולי עדיף כבר להגשים חלום ילדות ישן וללכת לעבוד במאפיה. כשאני חוזרת הביתה מעבודתי (החדשה. התחלתי לעבוד במקום של גדולים) אני עוברת תמיד ליד "לחמים"ברחוב החשמונאים והעובדים שם נראים מאושרים לאללה.
בכלל, אפיה זו עבודה אמיתית, עם תוצר שאפשר לחוש בשתי הידיים, לא הלופט-געשעפטן שאני מתעסקת בו מאז ומעולם. זה גם חלום שיותר ריאלי להגשים מאשר את שתי השאיפות הקרייריסטיות האחרות שליוו אותי בשנותיי המוקדמות - להיות שוער כדורגל (במגדר זכר) או נהג אוטו זבל (באותו המגדר).
אני חותמת את הפוסט בשיר שכבר שבוע לא יוצא לי מהראש - אם תתקלו ברחובות תל אביב בבחורה שמזמזמת בלי הפסקה ומדי פעם גם מפזמת "האני האני", דעו שזו אני.