אמנם יש עוד ג'וקים ברחובות, אבל הסתיו כבר לגמרי כאן. עובדה: רחרחתי קלמנטינה אחת (ואולי יותר?), נרטבה לי הכביסה על החבל פעמיים וראיתי לא פחות משלושבחורות שונות עם מכנסי עור. יותר סימנים מזה זה כבר הסנה הבוער.
את הסרטון הזה צילמתי בשבוע שלפני ראש השנה, כשעוד היה קיצי ומהביל למדי בחוץ. הוא צולם במטרה להיות הסרטון הראשון שאעלה לאינסטגרם, אבל הטלפון שלי טיפש מכדי להעלות סרטונים אז החלטתי לתרום אותו לבלוג. אני מניחה שהאיכות הירודה תגרום לו להראות כמו וידאו ארט שנקינאי מהניינטיז, אבל בעיניי הוא מקסים ופייתי (למרות - ואולי בגלל - הרחש-בחש של שלמה המלך פינת קינג ג'ורג').
היות והקיץ באמת כבר מת, חשבתי שגם עונת החתונות הגיעה לסיומה. כלומר, חשבתי שאפשר לחזור לאכול בחוץ (לא שלא אכלתי בחוץ בעונת החתונות, אבל תוך רגשות אשם עמוקים על ההוצאות הכבדות שאני מתבוססת בהן. ורגשות אשם לא הולכים טוב עם סלט קינואה), לגדל את גבותיי פרא ולחטוא מדי פעם במוצרי חלב - כי מה זה כבר חצ'קון על הלחי בין חברים כשאת לא מצולמת פעמיים בשבוע באופן פומבי וצריכה לשמור על אפידרמיס צח וייצוגי?
ובכן - טעיתי. יש לי עוד שתיים בטווח הנראה לעין ושלל נוספות אי-שם בקצה האופק. חוזרים לכלכלת חתונות.
אגב כלכלת חתונות - כמעט לא יוצא לי לאכול בהן. בעיקר כי סתומה ומתפדחת להצמיח כרסונת-סטייקים באמצע האירוע, אבל גם מסיבות שפויות יותר: אני עסוקה (בחיי) בריקודים וגם לא משתגעת על ארוחות במשקל כבד אחרי תשע בערב. מה שכן, אני לחלוטין מחזירה את ההשקעה בכוהל. שזה הולך מצוין עם ריקודים, אבל לא מסתדר כל כך עם אג'נדת ההימנעות מהכרס.
ועוד מילה אחרונה על חתונות. או בעצם - על מסיבות רווקות. זו רק אני, או שהאירועים האלו הם מפגן אחד ענק של you didn't eat that? איכשהו, כמעט כל הרווקיות שהייתי בהן כללו בורקסים, ביסלי, במבה, ושאר מאכלים עתירי קלוריות שאפילו לא שווים את החטא (אלא אם את כלואה במסיבת עיתונאים במשרד ממשלתי ובאמת אין לאן לברוח). אולי אני קונספירטיבית, אבל הרגשתי מלכוד של ממש: מצד אחד, אני לא נוגעת בדברים האלו (תנו לי להשמין מדברים שווים!), מצד שני - אם אהיה היחידה שלא מכניסה דבר לפיה כל הערב, בטח ילחששו מאחורי גבי. לונג סטורי שורט: לראשונה מזה כעשור אכלתי בורקס פיצה.