אני יודעת שזה הכי פלצני בארץ ואני הכי שונאת בעולם שמכתיבים לי מה לשמוע, אבל אני באמת ממליצה לקרוא את הפוסט בעודכם מאזינים לזה:
כשהייתי חיילת היה לי תחביב מוזר: השתוקקתי ממש לנסוע עד הסוף בקווי אוטובוס. לעלות בצורה רנדומלית ולנסוע לאורך נוף מתחלף שאני לא בהכרח מכירה, עד לתחנה האחרונה. או לישון כל הדרך ולהתעורר במקום אחר, בלי שאצטרך לחזור אי פעם.
כשהייתי חיילת היה לי תחביב מוזר: השתוקקתי ממש לנסוע עד הסוף בקווי אוטובוס. לעלות בצורה רנדומלית ולנסוע לאורך נוף מתחלף שאני לא בהכרח מכירה, עד לתחנה האחרונה. או לישון כל הדרך ולהתעורר במקום אחר, בלי שאצטרך לחזור אי פעם.
אין לי ממש הסבר לכמיהה המשונה הזאת. אולי מקורה באוטובוס שמגיע היישר מהתמח"ת המטונפת אל לבה של המושבה הקטנה והמקסימה שלי - לרחוב המקביל לרחוב של ההורים. הקו הזה תמיד נראה לי מופלא, כמו אוטוסטרדה שמגיעה אל פתח הבית (או כמו ה-knight bus של הארי פוטר).
כשהייתי חיילת מרוטה (באופן אובייקטיבי) ומסכנה (בעיני עצמי), בכל פעם שהייתי רואה את האוטובוס הזה חולף על פניי הייתי מתפתה לעלות עליו, לשבת בשמש בחצר של אבא ואמא ולדפוק נפקדות פלילית של ממש. הייתה לי תחושה עמוקה שחוקי הצבא לא חלים בטריטוריה המשפחתית וששום דבר לא יכול לפגוע בי שם.
גרסה אחרת של אותה פנטזיית עריקות הייתה לעלות על קו 24 כך סתם באמצע אלנבי ובאמצע היום, לנסוע עד הסוף ולהגיע לחברה שלי ברמה"ש, שתארח אותי ותציע לי עיר מקלט בביתה רחב הידיים (גם היא הייתה אז חיילת, אבל עובדות מוצקות לא היו חלק מהותי במיוחד בפנטזיה השבוזה הזאת).
ואולי שגעת האוטובוסים שלי צמחה בכלל על רקע ההתמצאות החייתית שנדרשתי להפגין כחיילת במפת התחבורה הציבורית של גוש דן (הייתי מודיעין מהלך, בחיי. ועוד לא היו אז אפליקציות אוטובוסים), שחשפה אותי למחוזות חדשים ובלתי מוכרים. הדבקתי את השותפה שלי דאז בתחב"צת נפוצה והיינו מאתגרות זו את זו בהגעה למחוזות נידחים ולסופי קווים אקזוטיים. חילופי אסמסים בינינו נראו בערך ככה:
- אני במסוף כרמלית!
- הגעתי למסוף בית העלמין בבת ים!
- לא תאמיני, אבל ירדתי מהאוטובוס בקריית חינוך.
- אני באבי האסירים בראשל"צ!!1
ודברים כאלו.
לפעמים היו דברים אקזוטיים יותר, כמו - "אני במכון הפתולוגי באבו כביר!", אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת (מה גם שזה לא סוף של אף קו, למעט בקטע סמלי).