marjorie morningstar

המרצה שלי לתכנות משתמש הרבה בביטוי "סוכר תחבירי". בעיקרון זה מתאר מעין "מילות קישור"בתחביר של שפת התכנות שאמורות להקל על חיינו, אבל אותי, בתור מישהי שהעולם הזה די זר לה, זה פשוט די מצחיק.

בכל מקרה, בכל פעם שאני מצליחה (אחרי דם, יזע, דמעות ו-debugging) לתכנת איזו פרוצדורה מטופשת בשיעורי הבית (נגיד, עכשיו) אני חושבת לעצמי "שיואו, איזה גאון אני. ממש סוכר תחבירי".

תקופת המבחנים שלי כבר בעצם כאן. מכיוון שהחלטתי (פחות-או-יותר) שפסיכולוגיה קלינית היא לא הכיוון שלי, אני למעשה פורשת מהמרוץ לשמירה על ממוצע 90. ובכל זאת אני לא ממש מצליחה להישאר אדישה ורגועה. אז כתזכורת לעצמי ובכלל -

בהצלחה לכולן(ם), ניפגש בצד השני של הגשר.

כשמריחים שמפו קרליין 10 - מרגישים בתיכון

כשמריחים סבון הוואי (מוצק) - מרגישים בבית של אבא ואמא

כשמריחים נפטלין וניקיון - מרגישים אצל סבתא

כששומעים את אינקובאס - חושבים על החבר מהתיכון (חוץ מהעובדה שזה הדיסק היחיד שהיה לו באוטו, הם גם שרים באופן מתרגש, כאילו-קשוח ומלא פאתוס - בדיוק כמו זוגיות של תיכוניסטים)

כשמריחים שניצל ואורז עם בצל מטוגן - מרגישים שישי בצהריים

כשמריחים מלח וקוקוס - מרגישים בקיץ

כשמריחים סנדביץ'עם ביצה קשה - מרגישים בטיול

כשמריחים קלמנטינות - מרגישים בבית ספר
כששומעים היהודים - חושבים על החברה הפריקית שהייתה לך מזמן, בחטיבה, ומעניין איפה היא היום ואם עוד יש לה שיער ורוד.

(אח שלי הסב לא מזמן את תשומת לבי לזה שתום פטרובר שר עם ררררר מתגלגלת, כאילו הוא איזה אריק לביא).

כשמריחים אלכוהול שנשפך לפני כמה שעות וכבר הפך דביק - מרגישים בקו 18 של דן

כשמריחים סמרטוט רצפה מטונף - מרגישים בצבא

כשמריחים מרכך כביסה - ישר מרגישים יותר טוב

כששומעים את all of my love - נזכרים ביום האחרון במחנה קיץ, איך ישבת על איזה מבנה צופי והתפלשת בעייפות המתוקה והנהדרת של הרגע אחרי שהחניכים הלכו הביתה, כשכל מה שנשאר הוא פירוק סנדות ואחריו כמה שבועות של בטלה תיכוניסטית. ואז נזכרים איך כמה שעות אחר כך, כשהגעת בעצמך הביתה, לרגע לא זיהית כלום (בסך הכל תשעה ימים ביער ותראי מה קרה לך!) ואיזה כיף היה להתרחץ שוב כמו בנאדם, להתמרח בקרמים ולהרגיש שאת נורא משקיעה בעצמך, בעצם.

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית

מצד אחד, הקאמבק של שנות ה-90 יוצא מכל החורים. זה הגיע למצב שבאיזה יום באוניברסיטה, כששוטטתי עם חברה, היא הצביעה על הדשא של גילמן ואמרה: "תראי, זה נראה כמו סרט מפעם".

מצד שני, אין דבר מנחם יותר מדברים מוכרים. זאת הסיבה שאנחנו אוהבים קאברים, סמפולים ונוסטלגיה. זה חסר ערך תזונתי (או אמנותי, או תרבותי), אבל כיף.

לפני כמה ימים, באחד השיעורים האחרונים של הסמסטר (שהיה איזה תרגול משמים שלא תרם לי יותר מדי ידע), שיחקתי לי בטלפון (בושה. אני באמת מתכוונת להפסיק עם זה בסמסטר הבא) ונקלעתי איכשהו לדף ה-IMDB של "meet joe black" (זוכרים? סוף הניינטיז, בראד פיט הוא מלאך המוות, קלייר פורליאני היא חסרת כישורי משחק, כאן זה מסתכם פחות או יותר).

בקיצור, בדף הזה גיליתי אוצר בלום של נוסטלגיה בת 15 - לא פריימים מתוך הסרט עצמו, שבאמת לא מעניינים אף אחד, אלא תמונות מאירועי השקה ניינטיזיים להחריד. דברה מסינג בכתפיות ספגטי, קלייר פורליאני בשמלת "שר הורוביץ", בראד פיט --- טוב, האמת שהוא פשוט לא משתנה. הנה, תראו בעצמכם איזה בלאסט פרום דה פאסט:

ואז התחלתי לחפש כאחוזת אמוק עוד סרטים מסוף הניינטיז. מה שמגניב בתמונות האלו, לצד העובדה שאני ממש זוכרת את הסרטים האלו יוצאים לאקרנים, הוא שהן ממש לא "עשויות". כולם נראים שם די טבעיים ולא מוגזמים, מה שהם לובשים נראה לא-כל-כך פאשן פורוורד ולפעמים גם יש פשלות והתפלקויות קטנות, מה שהופך את זה לחמוד להפליא:

אליסון האניגן בתסרוקת הניינטיז האולטימטיבית (יש לה שם גם סנדלי כסף כסופים! על עקב!)

ג'סיקה ביל בכובע צמר! לא בתמונת פפראצי - באירוע השקה של playing by heart

שרליז באירוע של אמריקן פאי, עם לוק שהיו צולבים אותה עליו היום
(בתמונות אחרות משם רואים שהחולצה גם לא מכופתרת טוב)

קמרון דיאז בסטרפלס וג'ינס מתרחב מהגיהינום, מאט דילון עם חמצון.
הקרנה של משתגעים על מרי, כמובן.

ועוד ממתק נטול ערך תזונתי: בתקופה האחרונה, הגילטי פלז'ר שלי הוא "להיות איתה". אני יודעת שזו סדרה מטופשת, אבל זה חמוד ועשוי לא-רע (הדמויות הראשיות מעצבנות ממש, אבל דמויות המשנה גונבות את ההצגה).

הפוסט האחרון הציף אצלי (ואצל כמה קוראות) זכרונות נוסטלגיים מלפני עשור ומשהו, על הקבעונות האופנתיים שאחזו בנו אז ולא האמנו שהם בני חלוף. בגלל שנורא משעמם לי ללמוד למבחנים, החלטתי לפתוח את זה לגמרי ולפרוש את רשימת הטרנדים שחשבתי בזמנו שהם קלאסיקות של ממש:

1. נושא שכבר נדון פה בפוסט הקודם - מכנסיים מתרחבים.מאז שאני בת 10 בערך, זו הייתה הגזרה היחידה הקבילה. קראנו לסקיני "מכנסי גזר"וצחקנו על איזו ילדה מהשכבה (שבכל מקרה הייתה יעד ללגלוגים) בגלל אמא שלה, שהייתה טרחנית, זקנה, מעצבנת ולבשה רק מכנסי גזר.

אני זוכרת שממש אהבתי ספרים מסוף שנות ה-60 - תחילת שנות ה-70 (כמו אמא-עשרה, למשל), שבו לכל הנערות והנערים המגניבים שבאיורים היו מכנסי פדלאפון מושלמים ושיער היפי שופע.

חשבתי ואני עדיין חושבת שפדלאפון זו הגזרה הכי מחמיאה, אבל כיום קצת קשה לי לדמיין את עצמי איתה. למרות זאת, לפני שנה ומשהו בביקור סופ"ש אצל ההורים שלפתי מהארון ג'ינס סופר-מתרחב שאהבתי במיוחד בתיכון, שידכתי אותו לחולצה משובצת ויצאתי לקרוע את העיר (טוב, יצאתי עם חברה לפאב באזור). קצת בא לי לשחזר את זה בעיר הגדולה.

פתחתי את העניין לדיון עם חברים אתמול ועלו שם כמה דברים מעניינים: (1) - עובד עם חבר שלי מישהו שמגיע לעבודה (וזו עבודה סופר חנונית ונורמטיבית, כן?) עם מכנסי פדלאפון מרשימים. (2) - ציפי סיקסטיז (זוכרים?) צימקה את האימפריה היפואית שלה ושוכנת עכשיו באיזה כוך בדרך לשוק הפשפשים.

2. גזרה נמוכה - שמגיעה (לפחות ע"פ ספר הטרנדים של לפני עשור) שלובה עם הפדלאפונים בקשר גורדי בל-יינתק. זה באמת משהו שלא הבנתי איך אפשר לוותר עליו - חשבתי שגזרה גבוהה מגדילה את התחת (האמת, היא באמת יוצרת אשליית תחת מפואר) וגורמת לך להיראות כמו דודה של וויל סמית'ב"נסיך המדליק":

תכל'ס, היום מה שהיא לובשת נראה לי לא רע בכלל (אבל אף מילה על התסרוקת והעגילים)

ולמרות זאת, סבלתי מהגזרה הנמוכה. אי אפשר לשבת, קר בגב התחתון.. אני זוכרת שפעם, בחטיבה, פשטתי על הארון של חברה ומדדתי מכנסיים מתחילת שנות ה-90, בגזרת אמצע סבירה לחלוטין. הם נראו לי אז כמו מוטציה, אבל היה כל כך נעים ללבוש משהו שמכסה באמת את התחת.

3. מותו של הליפגלוס וסופו של איפור העיניים המוגזם. גם על זה כתבתי כבר. במשך די הרבה שנים לא הצלחתי להבין איך בחורה יכולה להדגיש את השפתיים ולא את העיניים. זה נראה לי כל כך זקן, סבתאי ולא סקסי. שפתיים בהירות, מבהיקות ומנצנצות נראו לי כמו האופציה הטובה ביותר, אם לא היחידה.

והקליפ שעיצב ללא ספק את תודעת הליפ-גלוס שלי (וכבר הופיע פה מלאן פעמים. אני פשוט ממש אוהבת אותו):

4.תכשיטי כסף.עד לפני כמה שנים הייתי ממש אנטי תכשיטי זהב. זהב נתפס בעיניי כזקן (מוטיב חוזר כאן בפוסט, אולי פשוט הזדקנתי), פרחי ומכוער. האסוציאציה המיידית שהוא עורר אצלי היא שיניים מוזהבות. היום, לעומת זאת, תכשיטי כסף נראים לי קצת ילדותיים ויש לי אוסף תכשיטים מוזהבים שגדל לו בהתמדה (באמת בא לי לתעד אותו פעם, אבל זה מרגיש לי UBER-פקאצי).

זו פחות-או-יותר הרשימה שלי. יש עוד דברים (עגילי חישוק ענקיים, שולדר-פאדס..) אבל נראה לי שהעמדה שלי לגביהם לא התהפכה בצורה תהומית כמו מה שפירטתי למעלה.

אתמול יצאתי לסופ"ש בבית הוריי, עמוסת קלסרים כבדים וחששות כבדים לא פחות שמא לא אצליח להתרכז בחרישה למבחנים.

אל דאגה, הצלחתי.

נכון לעכשיו, אני לבד פה. כולם הלכו למופע של אחיי הקטנים ואני נותרתי בבית ללמוד כמו החננה שאני. אבל מה - אני לומדת (עם הפסקות קצרות לצורך אכילה וחִברות) החל מ-10 ומשהו, ויש גבול עד כמה בחורה יכולה לקרוא על מספרי צ'רץ' (קורס אחד) ותוקף כלי המדידה (קורס אחר בתכלית). רוצה לומר: הפסקתי רשמית להיום סביב שמונה והלכתי להכין לעצמי ארוחת ערב.

ירדתי למטה, הנדסתי משהו מהיר ושלפתי ספר בישול מהמדף, שיהיה לי משהו לקרוא (אני חושבת שכבר חלקתי כאן מיליון וחצי פעמים את החיבה שאני רוחשת לקריאת ספרי בישול תוך כדי ארוחה). הפעם, בגלל שאני אצל ההורים, היה מבחר יותר גדול. החלטתי ללכת על הספר הסבנטיזי והמשעשע של פיליס גלזר, "חגיגה צמחונית", ופתאום זה הכה בי - הספר הזה הוא ממש בלוג!

פיליס רולז! וגם - הצצה בלעדית אל שולחן המטבח של משפחת מ.

ברור שהוא אנלוגי לחלוטין, אפילו די ארכאי (במובן הרטרואי והנחמד), אבל כמעט כל מתכון מלווה באיזה סיפור קצרצר ומשעשע (לא בהכרח בכוונה.. היא סתם מצחיקה, פיליס הזאת) משובץ בפרטים מחייה.

אני יודעת שרוב ספר הבישול היום גדושים בחפירות, החל בזיכרונות מבית אימא וכלה בהתפייטות על יופיו של מרק סלק, אבל כאן זה אחרת - אישי, מצחיק ונטול התפייטויות מזויפות. לפעמים היא אפילו לא מסבירה מי הן הנפשות הפועלות ופשוט מניחה שהקורא יודע מי הן דבי, קארן, אילזה, מייק וכו'.. הכי בלוגרי מצדה. טוב שהיא לא קוראת לחבר שלה א'או משהו :)

חוץ מזה, כל פרק נפתח בציטוט מספר - לפעמים אפילו מתוך "אליס בארץ הפלאות". היש חמוד מזה?

סתם לצורך הדוגמה:

נשות הדסה רוקס! או יה! הסיטואציה המתוארת פה כל כך מצחיקה אותי. נשמע כמו סרט של וודי אלן או פרק של סיינפלד (או פרק במרג'ורי מורנינגסטאר, אגב יהודים אמריקאים). בכל פעם שאני נתקלת במתכון הזה בא לי להיות מוזמנת לארוחת-נשות-הדסה בניו ג'רזי.

עוד סיפורים משעשעים: על מייק, הברוקר מוול סטריט שהפך למטיף לצמחונות, על הסלט המשולב שהיא המציאה לו את הרוטב, קארן את המרכיבים ואמא של קארן חיברה את הכל, על המסעדות היווניות שאכלה בהן בקולג'ועוד כל מיני שטויות.

חוץ מזה, כנראה בגלל שאו-אז היא הייתה די חדשה בארץ, אפשר ליפול פה על שמות ממש מצחיקים למתכונים (ולא בכוונה). המנצח שלי, בלי שום התלבטות, הוא "רוטב פטרוסלינון נאה" (בתחרות קשה עם "הממרח הטוב של ליזקה"!)

my kingdom for a beautiful parsley dressing!

מעבר לכל זה, אני חייבת לציין שמדובר בספר סופר-אינפורמטיבי (במיוחד היום, לכל המטבענים\מצטמחנים) עם מידע תזונתי על כמעט כל ירק, פרי ואגוז שבעולם ושילובי מזון מומלצים. מה שכן, בחיים לא ניסיתי להכין ממנו משהו, אני סתם נהנית לקרוא. בתכל'ס - ככה אני גם ביחס לרוב בלוגי הבישול החביבים עליי. ממש אוהבת לדפדף, לא מוצאת את הזמן ליישם (אבל תמיד מבטיחה לעצמי לנסות מתישהו).

סתם כותרת רנדומלית לפוסט, שמוקדשת לשיר הזה של מוריסי. היום פתאום קלטתי שהשם שלו מזכיר לי לפחות 3 בלוגים שונים שאני מכירה:

זה לא יהיה ממש פוסט, יותר סימן חיים שמשמעו - "לא נטשתי את הבלוג! פליז, אל תלכו!". עוברת עליי תקופת מבחנים לא קלה והגעתי עכשיו לפיק שלה, עם שני המבחנים שהכי מפחידים אותי.

דברים שהספקתי לעשות בינתיים:

לקבל 96(!), אבל בקורס בחירה שהייתי רק צריכה לעבור, לא יותר. הציון הזה ייעלם אל תוך תהום הנשייה. איזה בזבוז הקצאה. מצד שני - כל הציונים בסופו של דבר ייעלמו בשלב מסוים אל הנשייה.
לבכות לא מעט. לא בגלל המבחן ההוא של ה-96, בגלל הלמידה המתישה לאלו שהגיעו אחריו.
לראות לא מעט sex and the city בזמן פציעות של היום (AKA - אחרי עשר, שעה שלחלוטין מוסרי להפסיק ללמוד בה) כדי להירגע.
להגיע למסקנה שהלבטים של קארי וחברותיה הם די כיתה ז'. "אני מרגישה שאני חייבת להיות מושלמת בשביל החבר שלי"? ברצינות? (ובכל זאת - אני כל כך נהנית לראות פרק אחר פרק).
לקנות שני ספרים בחנות יד שניה -

(1) "צמח בר"של נעמי פרנקל, האמא של היוצרות השנויות במחלוקת, שכתבה את אחד הספרים האהובים עליי ביותר בעולם כולו, "שאול ויוהנה". עוד לא התחלתי לקרוא את צמח בר, מקווה שהוא מוצלח לא פחות.

(2) "הבודהה מהפרברים"של חניף קוריישי. אותו כבר התחלתי לקרוא והוא קליל וכיפי מאוד, מלא סקס, סמים, רוקנרול (טוב, גם פאנק וגלאם) ובריטים. קצת שבלוני, אבל לא בצורה שפגמה לי בחווית הקריאה. גם הורדתי את המיני סדרה שיצאה בעקבות הסרט אבל בינתיים לא צפיתי בה, גם כי אין לי ממש זמן וגם כי לא מצאתי לה כתוביות - אפילו לא באנגלית - ואני לא בטוחה שאצליח להתמודד עם מבטא קוקני נטול כתוביות.

להכין שייק ירוק (כן כן.. של טבעונים וזה) מפטרוזיליה, נענע, מיץ לימון, אצת ספירולינה (שיואו, הדבר הזה כחול בצורה לא הגיונית!) ואפרסמון. לשתות אותו ואפילו ליהנות מזה.

אני חשה צורך עז לצרף תמונה של הספירולינה הזאת, על רקע הבלנדר המסוקס שלי (בשביל הווייט בלאנס. קנווד לא משלמים לי - אני לא אהרוני). אני חושבת שזה הדבר הכי מוזר שאכלתי בחיים.

a spoon full of.. WTF?!

לאחרונה, הם נראו בערך ככה:

עם קפה במקום סיגריות ואלקה-זלצר, אבץ וברזל במקום כדורי מרץ ועדשות מגע במקום טיפות עיניים, אבל חוץ מזה אותו הדבר. טוב, זה אולי רחוק מאוד מהמקור - אני אנסה להסביר: קמתי מדי בוקר בתחושה עזה שאין לי מושג איך לסחוב את היום הזה. חוץ מזה, שמעתי מלא מוזיקה קלאסית והייתי נוירוטית נורא.

בתחילת תקופת המבחנים, כשעוד היה לי קצת זמן, ראיתי (בפעם המי-יודע-כמה) את "כל הג'אז הזה". אני מאוד אוהבת את הסרט הזה, למרות (ואולי בגלל) שהוא קצת לא קוהורנטי, גדוש מאוד ומעט מדכא (וגם בגלל שקטעי הריקוד שם מעולים). כשהעמקתי לתוך תקופת הבחינות, כשהמבחנים כבר טיפסו אחד על השני ועל העצבים שלי, אמרתי לעצמי בכל בוקר "איטס שואו טיים!"והרגשתי שחוקה לפחות כמו ג'ו גידיאון.

קיבלתי ציונים ממש טובים. הוכחה לתיאוריית "ג'ורג'ההפוך"ע"ש ג'ורג'קונסטנזה - ברגע שאומרים שלא רוצים משהו, הוא מתאפשר (למשל - כשמכריזים שלא מעוניינים להיות פסיכולוגים קליניים, הציונים מרקיעים שחקים).

ולמרות זאת התחושה שלי היא בעיקר רדופה. משהו בסגנון - תעצרו הכל, אני רוצה לרדת! רק נגמרו המבחנים וכבר התחיל הסמסטר (ליטרלי - המבחן האחרון היה ביום הראשון של סמסטר ב') ואין לי שניה לנשום. גיל 24.5 לא אמור להיות הזמן שבו אפשר לפרוק עול וליהנות מהחיים בלי לדפוק חשבון?

הבוקר קראתי את הפוסט הזה: http://blogs.haaretz.co.il/sivanklingbail/6327/בבלוג "365 ימים"באתר "הארץ". אני ממש אוהבת את הבלוג הזה, אבל הפוסט הנוכחי גרם לי להרגיש שאם ככה המשחק ממשיך גם בעתיד, אני לא בטוחה שאני רוצה להשתתף בו.

ולסיום, עוד קטע מתוך "כל הג'אז הזה", סתם כי זה כיף. מתה על חותלות, בגדי גוף וסרטים שנפתחים באודישנים:

-שעווה להסרת שיער מהפנים

-קונדומים

-נייר טואלט (אריזת חיסכון)

-תרופה לתת פעילות של בלוטת התריס

ככה נראתה רשימת הקניות שלי אחה"צ בסופר-פארם. הכי גרוע שיש, הא? גם שעירה, גם מזדיינת (ואפילו לא לוקחת גלולות!*) גם מחרבנת וגם סובלת מבעיה כרונית. הרגשתי קצת כמו שרה סילברמן.

לרגע חשבתי להוסיף לחשבון גם איזה משהו נשי להחריד שיחפה על כל זה, אבל מיד אפסנתי את המחשבה הטיפשית הזאת בבוידעם של הרעיונות. גם ככה יש לי שמונתלפים שפתונים ורק 0.01 מהם בשימוש. חוץ מזה, שפתון אדום (ובעצם - גם ורוד, קוראל או מג'נטה) עם חתימת שפם זה קצת מוגזם, לא? (המרצה שלי למגדר דווקא הייתה מאשרת. היא בעד דראג קווירי).

בקטע מרפי משובח שכזה, למרות שהלכתי לסופר-פארם בשבת והוא היה די שומם מאדם, נאלצתי לחכות דקות ממושכות ומורטות עצבים עם הרכישות שלי פרושות לפני על דלפק הקופה. בתור לפני היה איזה סבאל'ה ששוחח באריכות עם הרוקח כאילו מדובר בפסיכולוג\שמאן\BFF שלו, מה שלקח די הרבה זמן.

מצד אחד, הרגשתי שכל השניים וחצי אנשים שהיו במקום נעצו בי מבטים וצקצקו לעצמם. מצד שני, הרגשתי שמשמעותית פחות אכפת לי מזה מאשר בעבר. אלוהים, פעם הייתי מתפדחת רק מלסחוב חבילת נייר טואלט ברחוב. ולפני שנים רבות, כשעוד הייתי בגיל שהולכים בו למחנה קיץ, הייתי מתביישת לחזור מהמקלחות עם התחתונים ביד ומחביאה אותם בתוך יתר הבגדים בכל מיני דרכים מפגרות.

למה אני כותבת את כל זה? אין לי מושג. כלומר - יש לי, קצת. מצד אחד, אני קוראת (בין השאר) בלוגים על איפור שנותנים שלל עצות לאיך-תהפכי-את-עצמך-להכי-מושלמת-שיש. אני אפילו נהנית מזה בקטע גילטי-פלז'רי (וגם כי יכולות ההמצאה האנושיות מדהימות אותי). מן הצד השני, לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לצעוק, לצרוח ולצאת חוצץ נגד תעמולת הטיפוח שאופפת את כולנו כמו ענן של מטהר אוויר בריח לבנדר-שושנים. רבות מהבחורות הללו שכותבות על איפור, קרמים והיילייטרים כותבות ו\או מצלמות ממש טוב. מעניין מה היה קורה אם היכולות הללו היו מתועלות לנושאים אחרים, שאינם איפור.

אני מניחה שזה מתקשר לפוסט הזה, כנראה גם לפוסט הזה, ושמדובר במעין מבחן אומץ לעצמי. לכתוב על דברים קצת לא פוטוגניים. חוץ מזה, איזה חודש לא העליתי פוסט ולפעמים צריך גם לשפוך קרביים מטאפוריים על המקלדת.

* אגב גלולות: הפסקתי לקחת לפני בערך חודשיים, זה הדבר הכי טוב שעשיתי לגוף שלי כבר הרבה זמן. מומלץ בחום, אני לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם.

היום הזה ממש, עמוק בתוך סמסטר ב', נגמרו לי המבחנים של סמסטר א'.

הייתי שמחה לספר שנפער ריק עצום בחיי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב זמן פנוי, אבל לצערי זה לא ככה וכבר יש לי כמה קורסים שמלחיצים אותי ורגשות אשם על עצם כתיבת הפוסט :-(

לגבי המבחנים: תמיד ידעתי שאני רדופת אמונות טפלות (יום ללא תחתונים שחורים הוא יום ללא מזל, להזכירכם), אבל בתקופה הנוכחית הייתי סופרסטישס מהרגיל וגם מודעת לכך ביתר שאת. מכיוון שהמנהגים המוזרים שלי הוכיחו את עצמם (קיבלתי ממוצע של חנוני-על, או כמו שהאחים הקטנים שלי מגדירים את זה - ציונים של סקרנל*), החלטתי לחלוק את הטיפים-של-אלופים האלו והנה הם לפניכם:

1. למבחן באים בסניקרס** (כלומר וונאבי אולסטאר או נעלי המזל - הסבר בשורה הבאה).

>>> עדיף לבוא בנעלי המזל: בפאלו עצומות ומגושמות שזכו כבר לכינוי (לא אני המצאתי) "נעלי צבי הנינג'ה"בזכות הגוונים הירקרקים שהם מתנאות (או מתכערות?) בהם.

2. בערב לפני המבחן אסור ללמוד. רצוי לעשות משהו כיף, מומלץ לראות פרק (אחד לפחות) של סקס אנד דה סיטי.

3. למבחן לא באים עם מעיל - זה מביא מזל רע. אפשר לבוא עם סווטשרט, ז'קט ג'ינס, או הכי טוב - ז'קט ג'ינס מעל סווטשרט (בחיי, הלכתי ככה וזה אפילו היה חמוד). כמובן שהחוק הזה נוסח בראשית תקופת המבחנים, אי-שם לפני חודש, כשעוד לא היה כל כך שרבי.

בלוגרית בלונדינית רנדומלית מדגימה איך מיישמים את זה.
תמונה מכאן: http://totallytessa.com/

4. למבחן אסור להתלבש יפה. עדיף ללבוש בגדי ספורט, כך יש איזשהו סיכוי קלוש ללכת אחרי המבחן לחד"כ ולהזיז קצת את הישבן, שקיבל כבר צורה מדויקת של כיסא מחשב. אם לא מתחשק ללכת לחד"כ אז סתם ללבוש בגדים לא יפים במיוחד, עדיף במראה שכבות***. חותלות, כובעים, חולצות על גבי חולצות - כמה שיותר רנדומלי, יותר טוב.

5. אסור לבוא למבחן עם תיק הגב המפוספס והגנרי שלי - יש להגיע עם תיק צד מבד, כזה של היינס שאין בו חלוקה פנימית בשיט וכל הדברים הולכים בו לאיבוד באופן כאוטי במיוחד. כן, זה לא נוח, אבל עם אמונות טפלות שמוכיחות את עצמן לא מתווכחים.

6. למבחן באים עם בקבוק מים ותפוח. אפשר כמה תמר-מג'הולים במקום התפוח (אין, אין מצב שאני אחשוב על משפט שכולל תמרים ותפוחים ולא אתחיל לזמזם לעצמי בראש ברמי-קליינשטייניות. ואני שונאת את רמי קליינשטיין!). בשנה שעברה אוכל המזל שלי היה סנדוויצ'ים מקפיטריית מדעי החברה, אבל הם לא יושבים בכפיפה אחת עם התוכניות השטחיות שלי (AKA - להיות הכי טובה בעולם בהכל וגם להיות חתיכה הורסת).

* לא יודעים מי הוא סקרנל? שיים און יו. או שאולי פשוט לא התחנכתם על ברכיו השדופות של ערוץ הילדים בימיו הראשונים:

** כתבתי פה פעם על הבעיה שלי עם נעליים שטוחות. אם כך, אני חשה מחוייבת לספר שנפל דבר בישראל ובאחרונה אני הולכת ממש הרבה עם סניקרס שטוחות להפליא. היום אפילו הלכתי עם סניקרס וטייץ ולא התחשק לי לקבור את עצמי במרתפי גילמן מרוב בושה על פולקאותיי השמנמנות.

*** החוק הזה נוסח בעקבות המבחן בלמידה: זה קורס שנחשב נורא קשה והמרצה קצת מכשפה. הייתי נורא לחוצה לקראתו ולכן, לצד לימודים אינטנסיביים, גם ראיתי FAME כדי להירגע. כתוצאה מכך הגעתי למבחן תחת ההשפעה האופנתית המפוקפקת של קוקו ולירוי, מה שהתבטא בחותלות ועוד כלמיני דברים מביכים. אבל קיבלתי 94, אז החלטתי לבלוע את המבוכה ולדבוק בקו האנטי-אופנתי הזה גם במבחנים הבאים.

ולסיום - הקלישאה המתבקשת מהכותרת של הפוסט. סופ"ש נעים ומלא בחתולים שחורים, נעליים הפוכות וחמסה-חמסה-שום-בצל. שיהיה במזל.

זה היה שבוע קצת מוזר, בעיקר כי סבתא של פיצ נפטרה.

פיצ ואני חברות כבר המון שנים. מאז שהיינו בנות 8, ליתר דיוק (היא גם מוזכרת בכמה וכמה פוסטים בבלוג). סבתא של פיצ תמיד הייתה בתמונה - לוקחת אותה מבצפר בפיאט הקטנה שלה ותמיד יודעת מה קורה בכל מקום. כילדים דיברנו עליה בתור "סבתא-של-פיצ", במילה אחת. היא הייתה הילדה הראשונה שנולדה במושבה שלנו, הבת של ראש המועצה הראשון, נצר למשפחת ס"טים מצאצאי האר"י הקדוש. פיצ אהבה לספר שהיא גם הייתה הנהגת הראשונה במושבה.

זה היה רק טבעי שלדמות סמלית שכזאת תהיה לוויה שכאילו נלקחה מתוך תסריט מתוזמן היטב - ביום גשום וסוער, בבית העלמין הקטן של המושבה עם שדרת הברושים הקודרת שמפלחת אותו לשניים. כשהגענו לבית הקברות יצאה פתאום השמש, אפשרה לטקס הקצר להתקיים ללא מפגעי מזג אוויר וגרמה לנו לקלוט שזו סבתא-של-פיצ, שמונחת שם מולנו. נראית ולא נראית. אלוהים אדירים.

ברגע שזה נגמר, כשירדנו מהחלקה הזוגית של סבא-וסבתא-של-פיצ, התחיל שוב הגשם. ירדנו למטה בשדרת הברושים תחת מטר צולף של ברד. חבר של פיצ ואני הסכמנו שזו ממש סצנה מקליפ של גאנז אנד רוזס.

זה היה ממש עצוב. פיצ נשנקה תוך כדי ההספד. אבל כל היום הזה היה גם מנחם במובן מסוים. ליוותה אותו תחושה עמוקה של סגירת מעגל. לחזור למושבה באמצע השבוע, לישון אצל אבא ואמא, לשבת איתם במטבח ולדבר, לפגוש את כל המורות מהתיכון בהלוויה ובשבעה, לשבת עם פיצ בבית של ההורים שלה עד מאוחר בלילה.. זה מטופש, אני יודעת, כי אני בסהכ בת 24 (וחצי), אבל הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן.

חזרתי לתל אביב בשישי בבוקר. תפסתי רכבת עם החבר הכי טוב שלי מהתיכון, שגם הוא כבר לא גר במושבה. נפגשנו בשבעה, כמובן, והחלטנו לנסוע ביחד למחרת. בקטע די מפתיע (בהתחשב בעובדה שזה היה גם יום שישי וגם פורים) הרכבת לתל אביב הייתה ריקה למדי. נפרדנו איש-איש לדרכו באזור הסנטר והלכתי הביתה על דיזנגוף. אחרי האווירה העגומה-משהו של המושבה, המוני המבוגרים המחופשים ברחובות העיר הזכירו לי פחות את פורים ויותר איזה קרנבל מקאברי מפחיד. כשצעדתי לדירה חשבתי לעצמי שהגעתי למין נקודת מפנה מוזרה - אני בעצם כבר לא יודעת אם הבית הוא אצל ההורים שלי, או פה בתל אביב.

הסמסטר אני צריכה להריץ מחקר בפסיכולוגיה. אחד החלקים הכי קשים בתהליך הוא הצעת המחקר - לא פשוט למצוא נושא שבאמת לא נחקר מעולם אבל שיש לו יסודות תיאורטיים מוצקים.

היה לי רעיון ממש מגניב, אבל נאלצתי לגנוז אותו כי לא היה לי רקע תיאורטי מספיק, מה שגרם לי לחשוב שכל התהליך מתנהל בצורה ממש עקומה: במקום לחשוב על נושא שמדליק אותי ולהסתער עליו, אני חופרת במחקרים של אחרים, מוצאת איזו פינה אזוטרית שהם עדיין לא בדקו, ובודקת אותה. יחי מדעי הפסיכולוגיה!

במהלך החיפושים המתישים אחר נושא (אל חשש, בסוף מצאתי. אני כבר מגבשת את פרק השיטות), עלו לי בראש שלל תעלומות מחיי היומיום שלי שללא ספק שוות חקר מעמיק:

מחקר מתאמי: כמות הטרנינגים בתור לדמי אבטלה (הקרדיט על ההשראה מגיע לחברתי הטובה, שנאלצת להגיע למקום המדכא הזה פעם בשבוע הודות לתנאי ההעסקה המופלאים של עולם העיתונות).
מחקר מתאמי #2: אורך התור בעמדת הטיפול באקדמאים מחוסרי עבודה, לעומת אורכו בעמדה ללא-אקדמאים מובטלים. אותה חברה מספרת שיש משמעותית יותר אקדמאים מובטלים, מה שגורם לי לחרטות שלא הלכתי ללמוד מסגרות (יש שמועה שתמיד קיים מחסור במסגרים), או משהו.
מחקר תפיסתי-פסיכופיזי: כמות הזמן שמרצים חושבים שעומדת לרשות הסטודנטים לעומת כמות הזמן שעומדת לרשותם בפועל.
מחקר עם משתנה מתופעל: הקשר בין כמות הנקודות שהשקעת בקורס בחירה בבידינג, לבין היותו של הקורס חתול בשק מעפן להחריד.
מחקר מתופעל #2: מי בורח ראשון בקרב מבטים - חתול מגילמן, או סטודנט מגילמן?

הרגע הכי מוצלח של השבוע שעבר: צעדתי באיזה בוקר באחד מרחובות השכונה ופתאום שמעתי את don't you forget about me בוקע בקולי-קולות מאחת המרפסות. אין לי מושג מי גר באותה דירה, אבל באותו הרגע חשתי איתו הזדהות מוחלטת. ממש מיזוג קוסמי כזה. הרי זה מה שאני תמיד עושה בבקרים של "חיסולים" (AKA - כביסה, כלים, סתם לסדר את הבלאגן שלי) - מפוצצת את הרמקולים עם כל הקיטש שאני אוהבת ושנותן לי מוטיבציה.

אני יודעת שזה לא מקורי בעליל, אבל אני מתה על השיר הזה (וכבר אמרתי את זה לא פעם, אם אני לא טועה). בכלל - מועדון ארוחת הבוקר הוא סרט כל כך פוטוגני, שאפילו פריימים בודדים ממנו עושים לי מצברוח טוב. (אנקדוטה: הסימפל מיינדס בכלל לא רצו לבצע את שיר הנושא. הם חשבו שהוא דביק ומתקתק והם היו קשוחי-אייטיז שכאלה).

רגע שני ומוצלח: הייתי בחד"כ (כבר התחלה טובה.. אני חוזרת לאט-לאט לתלם, אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי מנוונת לחלוטין) וקפץ לי ב-JANGO ביצוע מגניב של טוקינג הדס ל-take me to the river. אמנם אני מעדיפה את הביצוע של הקומיטמנטס, עם ההפקה הגדושה וכל קולות הליווי, אבל גם זה מאוד חמוד. קאברים מפתיעים תמיד משמחים אותי.

ורק לשם ההשוואה - הביצוע של הקומיטמנטס. עם כל ה-cow-bell, זמרות הרקע והאנדרו-סטרונגים שבעולם. מבחינתי זו נוסטלגיה טהורה, כי זה מה שהיינו שומעים באוטו של אבאמא בנסיעות כשהייתי קטנה.

סיומת לא קשורה בעליל לפוסט:
כשאני שומעת שירים מפעם או רואה סרטים מפעם שאהובים עליי במיוחד, יש לי איזה קוועץ'בלב ותחושת פספוס עמוקה על כך שנולדתי בעשור הלא נכון. שעכשיו הכל מנוכר מדי, המוזיקה היפסטרית מדי, הסרטים לעולם לא יהיו מה שהיו ובחיים לא ייצא לי לראות את דיוויד בואי הצעיר והחתיך בלייב. ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי יתרון אחד משמעותי של החיים ב-2014 - פחות שובניזם.

זה נשמע אבסורד על רקע כל ההחפצה שמסביב, הפרסומות הבוטות, כוכבות הפופ הבוטות עוד יותר, הזמרים והקטינות, אבל אני באמת מאמינה שזה הולך ומשתפר. נכון, המצב עדיין דפוק וכולנו עדיין שופטות את עצמנו (ונשפטות) לפי סכמות מגדריות שנס ליחן, אבל יש כבר יותר ספקנות בריאה והרמת גבה מבורכת.

התייעצות: האם הדבר הזה נורא, או מוצלח? אני ממש מתפתה להזמין -

בזמן האחרון מתחשק לי שוב מה הכי אהבתי ללבוש כשהייתי בתיכון - מכנסיים גדולים וחולצות קטנות. האוברול הזה עונה על ההגדרה ונראה קליל, כותנתי ונעים. הבעיות: 1) מדובר באוברול. 2) מדובר בסטרפלס, שאני לא יודעת כמה הוא לגיטימי במידה C75.

זהו להפעם. אני יודעת שאני כבר לא כותבת, פשוט כי אין לי זמן (מחקרים בפסיכולוגיה איז דה שיט) וגם כי גיליתי שכדאי ואף מומלץ לחיות את החיים שמחוץ למסך. קל נורא להישאב לפה, אבל לא בהכרח כדאי. יש לי כל הזמן רעיונות לפוסטים אבל אני מחזיקה את עצמי כמו נגמלת אמיצה.

לפני כמה חודשים העליתי פוסט ובו תהיתי מה הקטע של sheinside - האתר הסיני שנראה טו גוד טו בי טרו. ובכן, לא הזמנתי משם כלום (כי אני לא מספיק אמיצה) אבל היום החלטתי לבדוק אותו שוב, אחרי שחברה הזמינה ממנו כמה פריטים שלא החלטתי אם הם שווים את הכסף או לא.

מסתבר שאני לא היחידה שהיו לה את התהיות הללו. כשמגגלים sheinside קופץ - ישר אחרי הלינק לאתר - הפוסט הזה: http://horchata-jessieleigh.blogspot.co.il/2012/12/sheinside-whats-deal.html

בקיצור, חשבתי לשתף כי זה נראה לי מועיל ועשוי למנוע בזבוזים מיותרים. השורה התחתונה, למי שאין באמת כוח לקרוא את אינספור התגובות שבו: לא שווה.

מביך להגיד, אבל האתר שידר אמינות בעיני בעיקר בגלל שהוא מעוצב דומה מאוד לאסוס.

מדי פעם, ברגעים נבחרים של ייאוש מהמאבק במטלות התכנות המעיקות שנופלות עליי, אני חושבת שאולי עדיף כבר להגשים חלום ילדות ישן וללכת לעבוד במאפיה. כשאני חוזרת הביתה מעבודתי (החדשה. התחלתי לעבוד במקום של גדולים) אני עוברת תמיד ליד "לחמים"ברחוב החשמונאים והעובדים שם נראים מאושרים לאללה.

בכלל, אפיה זו עבודה אמיתית, עם תוצר שאפשר לחוש בשתי הידיים, לא הלופט-געשעפטן שאני מתעסקת בו מאז ומעולם. זה גם חלום שיותר ריאלי להגשים מאשר את שתי השאיפות הקרייריסטיות האחרות שליוו אותי בשנותיי המוקדמות - להיות שוער כדורגל (במגדר זכר) או נהג אוטו זבל (באותו המגדר).

אני חותמת את הפוסט בשיר שכבר שבוע לא יוצא לי מהראש - אם תתקלו ברחובות תל אביב בבחורה שמזמזמת בלי הפסקה ומדי פעם גם מפזמת "האני האני", דעו שזו אני.

תקופת המבחנים כבר פה, אבל אתמול עשיתי את הבלתי ייאמן והגחתי מהבית בשביל סידורים אחרונים באוניברסיטה (ואפילו ביקור בחד"כ, שעייף אותי משל הייתי סבתא יוכבד).

בדרך חזרה שמעתי מוזיקה ב-88. כרגיל, היו שלל קלאסיקות רוק קראוד-פליזריות אך לא מאתגרות, אבל לצדן השמיעו סופסוף משהו באמת חדש וטרי. לשמחתי ממש נהניתי ממנו. כבר חששתי שאני לא מסוגלת לצאת מהקומפורט-זון שלי ולאהוב מוזיקה שלא שמעתי מיליון פעם בעבר.

אגב קומפורט-זון: אני לא בחורה של אביזרי שיער. קשתות, סיכות, סרטים - אני אוהבת את כולם בתיאוריה. בפרקטיקה, כשאני מרכיבה לעצמי איזו תסרוקת מלכותית ומשופעת סיכות, תוך חצי שעה-שעה היא כבר מפורקת וכל הסיכות מפוזרות בכיסים שלי\בתיק\בארנק\השד יודע איפה. זו הסיבה שאני גם מאבדת סיכות בקצב אקספוננציאלי.

א ב ל: אם היו לי סיכות כמו של הבחורה הזאת, יכול להיות שהייתי משנה את עורי והופכת להיות בחורה שחיה בשלום עם הסיכות שלה -

כמיטב הקלישאה הסטודנטיאלית, גם אני מקפידה למצוא בתקופות מבחנים דרכים מצוינות לבזבז את הזמן. היום מצאתי משהו באמת חמוד (שאפילו התכתב לי קצת עם איזה פוסט שהעליתי פה פעם) -

פרויקט השנים המוזרות.זה לא חדש, מתנצלת אם מדובר כבר במגה-אולד-ניוז, אבל זה רעיון מעולה.

הקונספט הוא פשוט - אנשים מעלים תמונות שלהם מפעם, מתקופות חשוכות\מוזרות\מבאסות, לצד תמונות עדכניות שמוכיחות שהכל הסתדר בסופו של דבר. מין לפני-אחרי, רק בלי (בדרך כלל) הניתוח הפלסטי.

ממש הזדהיתי עם התמונה הזאת (לא צריך להסביר איפה ה"לפני", נכון?)
הבעת פנים כזאת וגבות כאלו ליוו אותי במשך כמה שנות תיכון תמוהות

כמובן שזה מבוסס על רעיון אמריקאי, וכמובן שהאמריקאים - כהרגלם - עושים הכל הרבה יותר מרשים, על גבול הביזאר (כלומר - תמונות ה"לפני"והסיפורים שנלווים אליהן הרבה יותר עגומים).

ועוד משהו קטן לסיום - כי הרי אי אפשר בלי איזו קבוצת פייסבוק תורנית לבזבז בה את הזמן שאמור להיות קודש ללימודים. אז "אמהות שמדכאות אותי"זה אחד הדברים המצחיקים שנתקלתי בו בחודשים האחרונים. בחיי. צחקתי אתמול בקול רעם מול המרקע, מזל שחבר שלי היה שקוע במונדיאל (קלישאות מגדריות זה כאן) ולכן לא נדרש להביע דאגה לבריאותי הנפשית.

את השימוש בפראזה השחוקה "הפרינט לא מת". די! הוא מת בריבוע ולמעשה מדובר בהתעללות בגופה. אני בטוחה ב-99.9% שזה נוגד איזושהי אמנה בינלאומית.

אתכם לאונרא"א

כשכותבים "נוד"במקום "ניוד". ובכלל - אולי פשוט צבע גוף, או צבע עירום? זה גם יעשה טוב לכותרות, אני מבטיחה
השימוש בסופרלטיב "מדויק"
כשכותבים "מתכתב עם"
וגם כשכותבים "חוגג את" (האמת - כבר הרבה זמן לא ראיתי שימוש בביטוי הזה. מקווה שעבר זמנו ובטל קורבנו).
אייטמים על שובה של הקטיפה לחיינו. זה קורה בכל שנה, פחות או יותר בין אוקטובר לנובמבר, ואף פעם זה לא מחדש שום דבר לאף אחת.
כתבות על ג'ינס. הוד עלזמניותו. כן, עשו אותו מבד של אוהלים. כן, זה היה בגד של פועלים. כן, יש כלמיני ארכי-מעצבים מדיזל שממליצים לכבס אותו רק בשנות שמיטה. מה עוד אפשר לכתוב עליו שלא נכתב?

אוקי, נראה לי שמצאתי תחפושת לפורים הבא

אייטמים על שת"פים. אחד ה-דברים ה-לא מעניינים. מה אכפת לי ממיס פיגי לובשת לנווין\הלו קיטי נועלת יונייטד ניוד\ דורה אקספלורה לובשת חולצת בצפר של עירוני י"ד? ממש מריחים את הניסיון לייצר משהו חדש רק לשם הקפיטליזם

דברים שאני כן אוהבת:

את בחירת האייטמים של TMR. לא תמיד יש לי כוח לקרוא באנגלית (גם בלימודים, גם בעבודה.. לא חראם עליי?), אבל כשאני אוזרת אומץ, היא כמעט תמיד מצליחה לעניין אותי.
כשכותבים באמת טוב ולא מתאמץ. כרגע יש מעט מאוד כותבות שמצליחות לקלוע (יעל רגב היא היחידה שעולה לי לראש).
אייטמים על היסטוריה של טרנד מסוים
גם כתבות טרנד-אלרטזה בסדר, זה אפילו כיף וחביב. פשוט בדרך כלל הן גרועות כי אין באמת טרנד, סתם כלמיני תמונות שהגיעו למערכת וקובצו תחת מכנה משותף כלשהו

אני נורא מתפתה לכתוב פוסט כמו שצריך, על העבודה החדשה וכאלה, אבל אני צריכה לסיים עבודה על מבחני רורשאך והביקורת עליהם (AKA התבוססות עד-דלא-ידע בקרבות אגו של פסיכולוגים). אז אני משאירה אתכם עם השיר שלא יוצא לי מהראש מתחילת השבוע (וכל הזמן עובר לי בראש שהוא מושלם לפוסט בגלל הכותרת שלו).

והסיפור מאחורי השיר: בשני בבוקר היה לי מבחן (במגדר, נראה לי שהלך סבבה) ולכן בראשון בערב, כהרגלי בקודש לפני מבחנים, החלטתי לעשות משהו כיף. אז חבר שלי ואני הלכנו ל"22 ג'אמפ סטריט", שהוא סרט קיץ במלוא מובן המילה (ובקטע טוב) ואחר כך אכלנו ארוחת ערב מופקעת במחירה באיזה בית קפה באזור (יש מחיר לעצלנות, והוא 40 ומשהו שקל לסלט).

כשחיכינו למנות שלנו השמיעו ברקע את השיר הזה, שלבושתי היה לי מוכר רק מהקאבר שלו (שהוא מצוין גם הוא. מארק רונסון כזה גאון), וניסינו לנחש מי שר אותו. חבר שלי ישר אמר שאלו הסמית'ס, בגלל הפאתוס והקול הבריטי והמאנפף, ואני אמרתי שפאתוס ואנפופים הם ה-voice of the generation של האייטיז, אז זה בטח לא הם.

אחרי גוגל קצר שהבהיר לי את הביזיון שלי, הלכתי הביתה ועשיתי שיעורים. כלומר - הקשבתי לכל האלבום strangeways, here we come, והוא כולו מצוין. אז בעצם יצא לי משהו מוצלח מסלט-יוקר-המחיה.

סוכר סוכר, יא בסבוסה

שיר ל(כמעט) תחילת השבוע

זיכרון סנסורי - הומאז'לכבש השישה עשר

ממתק לתחילת השבוע

טרנדים שנס ליחם

בלוג הבישול הישראלי הראשון

the girl least likely to

life lately (זרם תודעה מבואס לשעת לילה לא-כל-כך מאוחרת)

dirty women

מאוד סופרסטישס

על החיים ועל המוות

הצעות מחקר

take me to the river - הרבה מוזיקה, מעט הקשר

over-all

sheinside - what inside?

שיר לסוף השבוע

Red, Blonde and Brunette, או: שיר להמשך השבוע

golden years

דברים שאני שונאת באייטמי אופנה - פאוז ברייק מלמידה למבחן במגדר

stop me if you think you've heard this one before