Quantcast
Channel: marjorie morningstar
Viewing all 223 articles
Browse latest View live

שוויץ של בוקר

$
0
0
לא נעים לי להשוויץ בזה מול חבריי ללימודים, כי אני לא יודעת איך הלך להם, וקצת פאדיחה להתקשר לאמאבא ולבשר להם כמה קיבלתי (לא שאני לא מתכוונת לעשות את זה.. אבל בשעה קצת יותר מאוחרת, לא על הבוקר). חוץ מזה, זה ההסבר הכי טוב ומשכנע לפירות שמניבה ההיעדרות מהבלוג, אז אני חשה צורך לשתף - 

קיבלתי 98 בפסיכולוגיה התפתחותית!! ווהו!!



זה בעצם אומר שהייתה לי טעות אחת מתוך מבחן של ארבעים שאלות אמריקאיות. מה הסיכויים?..

אגב סיכויים - במהלך המבחן גיליתי לתדהמתי, שאף פעם לא בחרתי בתשובה ה'. זה היה נראה לי קצת חשוד, אבל בדקתי שוב ושוב ובאמת שהיא אף פעם לא התאימה.

באיזשהו שלב התחלתי לחשוב אם זה הגיוני מבחינה סטטיסטית (כן כן, אני עמוק בחרישות לסטטיסטיקה ובמבחני בדיקת השערות לרוב) - מה הסיכוי לקבל/לא לקבל אף פעם תשובה מסוימת, מתוך ארבעים שאלות עם 4-5 מסיחים בכל אחת (אפילו הגעתי למסקנה שהדרך המתאימה לבדוק את זה היא בבינום. בכל זאת, משתנה שמי דיכוטומי. ואז הפסקתי כי התחלתי להפחיד את עצמי).

לשון הרע

$
0
0
הדבר הכי גרוע במבחנים של אחת בצהריים, זו החרדה שאוחזת בך כשאת מתעוררת לך בשמונה בבוקר ופתאום חושדת שאולי התבלבלת נוראות והבחינה בעצם בתשע.
קורה לי בכל פעם מחדש.

אתמול, כשנמאס לי כבר ללמוד למבחן, יצאתי להתאוורר בבית קפה עם חברה (המובינג בצפון דיזנגוף, תודה ששאלתם). זאת חברת ילדות שמלווה אותי כבר 15 שנים. אני אוהבת אותה מאוד, אבל לפעמים מתחרפנת מהאלמנטים היכנעיים באישיותה. אם החיים היו ספר של אן שרלי, החברה הזאת הייתה כנראה הבת של גברת רייצ'ל לינד (מעניין מה אני הייתי.. נראה לי שהייתי ג'יין אנדרוז, היא החברה הכי חננה של אן, וככה גם הייתי מתחתנת בסוף עם מיליונר אמריקני!!)

בכל מקרה, ישבנו לנו גברת רייצ'ל לינד ג'וניור ואני, וריכלנו עד שעלה עשן. מדיבורים על מבחנים הגענו לדיבורים על ריטלין (היא לוקחת כי היא צריכה, אבל רק לפני בחינות, אני לא צריכה ולא לוקחת), ומשם לדיבורים על סמים (שמחתי להפגין את ידיעותיי השטחיות משיעורי פסיכולוגיה פיזיולוגית, ולבשר לה שריטלין הוא קרוב משפחה של קוקאין), ואז חברה שלי הפילה פצצה.

"נכון ^$%^$, שהייתה איתנו בחטיבה? היא נדפקה לגמרי וממש בקטע של סמים קשים"
- מה?
"כן כן, מזריקה הרואין וזה. תסתכלי בתמונות שלה בפייסבוק, היא נראית נורא".

לא האמנתי. מהיכרותי עם חברתי היכנע (שחושבת שלהזריק הרואין זה שווה ערך בחומרתו ללקחת אקסטזי או קוק. לא שאני מצדדת במשהו מהדברים, חלילה, אבל לחורר את עצמך זה באמת שלב הרבה יותר נמוך במדרון) ועם האופן שבו מתגלגלות שמועות, יש סיכוי סביר מאוד שהמידע הזה מופרז ומוגזם לחלוטין.

אבל חברה שלי התעקשה. וגם נתנה לי לראות תמונות של ההיא. עדיין לא הצלחתי להכריע. כלומר, היא נראית קצת טינופי כזאת, ואולי גם יותר רזה וזוויתית, אבל בקטע של פסטיבלים והודו, לא בקטע של התחנה המרכזית הישנה.

השיחה הזאת הותירה אותי עם הרבה חומר למחשבה. על האופן שבו שמועות מתגלגלות, ואיך רכילות מרושעת ועסיסית כזאת של מוצ"ש עם חברות יכולה להרוס למישהי אחרת את המוניטין ואולי גם לחבל לה בעתיד, וגם על האופן שבו אני רואה את העולם. אולי באמת אני נאיבית נורא? בשנים האחרונות אני מגלה שאני הרבה יותר תמימה ממה שחשבתי, ולא שמה לב לעולם האמיתי והמסואב שמתחולל מסביבי.


פוסט נאו מרקסיזם

$
0
0
מה זה אומר עליי, אם שעות ספורות אחרי שאני לומדת לעומק את עקרונות המניפסט הקומוניסטי, אני נכנסת לאסוס ומרכיבה וויש-ליסט כמו אחרונת הזעיר-בורגניות משועבדות המחשבה?
ממש בא לי על כאלו. אני קצת חוששת שהן נורא פושטיות למעט הקישוט.
כל כך כיתה י'. 

בטח כולכן תשנאו, אבל הניגוד בין חגורת המותן, שתמיד משודכת לאאוטפיטים ענוגים ו-וינטג'יים, לאופי הפריקי-קיטשי של הדבר הזה די מוצא חן בעיניי.

אני ממש אוהבת את התיק הזה. חבל שהוא קצת יקר.

ואני גם ממש אוהבת את התיק הזה. מי אמר שטבע האדם הוא מונוגמי?


כשהעולם נוחר עליך בבוז

$
0
0
בסך הכל תקופת המבחנים די בסדר.


ואז הגיע המבחן בפסיכולוגיה פיזיולוגית, שטרף את הקלפים ומוציא אותי מדעתי. תועפות של חומר, שאולי פסיק למדנו בהרצאות. המרצה מכריז בזחיחות מלאת שביעות רצון - "אני הולך לשאול שאלות קטנוניות, על הפרטים הכי קטנים מהספר". אז יש פקטור. אז מה? אני באמת מלאת ספקות לגבי ההצלחה שלי, גם עם הפקטור.

וכאילו זה לא מספיק, היום (יום של למידה שהחל בשעה הקסומה שש וחצי בבוקר ונראה לי שמסתיים עכשיו, באפיסת כוחות)בצהריים, כשהרגשתי קצת רדומה מחום והחלטתי להפעיל מזגן, רצה הגורל והפיל אל תוך הסלון ג'וק. סליחה, אני אדייק - ג'וק שיצא מתוך המזגן. כאילו מה?? ביתי הוא כבר לא מבצרי? אי אפשר לשבת עם חלונות פתוחים (אובוויסלי), ועכשיו גם לא ספונה בבית עם מזגן?

זה ממש צחוק הגורל. איך בחורה שכל כך מבועתת מג'וקים פוגשת כל כך הרבה מהם בבית. ועוד בסיטואציות כאלו הזויות (נופל מהמזגן, קופץ מתוך דלי אטבי הכביסה). אני לא מתיימרת להיות מרת'ה סטיוארט, אבל ראיתי דירות מטונפות יותר. מה עשיתי שזה מגיע לי?

------------------------------------------------

בדרך חזרה מהמבחן האחרון שלי שמעתי את הפריטנדרז. רציתי להיזכר בשירים שלהם, כי תמיד היכרתי את השם של הלהקה ולא קישרתי בינו לבין השירים (שלוש הלהקות שאתבלבל ביניהן לנצח: הפריטנדרז, הפלטרז, הקרפנטרז. יותר מדי פ', ר' ו-ז'). ואז נזכרתי שאני מכירה בערך את כולם (נראה לי שאין פסקול של סרט אייטיז-ניינטיז בלי איזה פריטנדרז. אבל מי יודע, מזמן לא ראיתי סרט). נגיד את זה:



דכאון מרג'ורי

$
0
0
אני פותרת מבחנים משנים קודמות, ובכל פעם שאני נתקלת במונח "דיכאון מג'ורי" אני נחרדת. "מה? מרג'ורי? מה קשור עכשיו? איך התפלק האלטר-אגו שלי לקלחת המבעבעת הזאת?"

חוץ מזה, אני שונאת שכותבים עם ג' במקום עם ז'. ג'קט? או פליז. אתם לא באמת מדברים ככה (ואם כן, אני לא רוצה להיות חברה שלכם). זה כאילו שתגידו בג' במקום בז' (ועדיף לא לדבר על הצבע הזה בכלל).

עוד שלושה מבחנים ואפסיק לשעמם פה עם הגיגי האקדמיה שלי. הבנתי כבר שהם משביזים. (אגב, הפריטנדרז ממש לא משהו, חוץ מהשיר ששמתי כאן בפוסט הקודם ועוד כמה נבחרים. עדיף כבר לשמוע את הפלטרז ולטבוע בים של קיטש בניחוח אסקימו לימון)


ועוד משהו - איך אני מעיפה את החתיכת פייסבוק הזאת שתקועה לי באמצע הפוסט הקודם?

התעלומה נפתרה

$
0
0
לפני כמה חודשים התעורר פה ויכוחאודות זהותה של הבחורה בקליפ של "תשאירי לי מקום לחבק אותך". אז היום עשיתי מעשה, וגיליתי שהתשובה הייתה מתחת לאפי - בטוקבקים של יוטיוב.


מתברר שאכן טעיתי טעות גסה - זו לא סנדי בר, אלא מישהי בשם רי רוזנפלד קומר (שנשואה היום לגיל קומר, שאתם מכירים אותו בתור קריין הפרסומות המצליח בארץ - קוקה קולה, מקדונלדס ומה לא), שפסגת העשייה המקצועית שלה (לפי מה שהצלחתי לאתר בחיפוש גוגל קצרצר) הוא כאמור, הקליפ ההוא וגם פרסומת לשניצל של עוף טוב:


קצת עצוב שמקארה שחור וסקסי ולוק מעורר קנאה של נערת רוק, היא עברה לשטני עם גוונים ולוק של אמא שלא נצרב אפילו לשניה בתודעה. מזכיר לי קצת את מרג'ורי מורנינגסטאר (המקורית! לא אני. גיבורת הספר) שחלמה לככב בברודווי וסיימה בתור גברת מילטון שפירו, אשת רופא שיניים.
--------------
במחשבה שניה: מי שם אותי לשפוט את רי קומר? אני מכירה עוד כמה אנשים שחילטרו\מחלטרים בפרסומות. יכול מאוד להיות שהיא עסוקה בדברים אחרים לחלוטין היום, שאינם אייל שכטר ו/או שניצלים.

סייל בקסטרו

$
0
0
קשה ללמוד למבחן שביעי, אז הלכתי אתמול לסנטר (שוב), להסתובב קצת עם חברה ולנקות את הראש כדי שאוכל להכניס אליו עוד כמה דברים.

הגענו מאוחר, אז עד שסיימנו לאכול ולסדר גבות במקום החדש שפתחו שם (התרשמותי: הגבות יצאו יפה, אבל חווית ההימרטות כשסביבך תינוקות בוכיים, אמהות עייפות וטינאייג'רים שמתרגלים משחקי חיזור למתחילים היא די בלתי נסבלת), סגרו את רוב המקומות. אז נכנסנו לקסטרו - שם פתוח כמעט עד חצות, מה שגורם לי תמיד להרגיש כמו רומסת זכויות עובדים מדופלמת.

נקלענו אל לב המאפליה של הסייל. שלטי 39.99 קידמו את פנינו בגאון. בקומת הנשים, ערימות של טי-שרט כעורות גובבו על סטנד, כאילו קסטרו מעולם לא עשו לעצמם מתיחת פנים שכוללת תצוגות אופנה מדוברות וקו BLACK שחושב את עצמו.

לא מצאתי שום דבר. באמת כלום. הדבר היחידי שאני שומרת לו אמונים הוא המכנסיים MID WAIST שלהם, ולא היה עליהם שום מבצע אטרקטיבי, אז בעוד חברתי מודדת את מיטב שמלות הקיץ הסינתטיות היה לי שפע של זמן לרחם על הבגדים שניצבו שם.

והיה על מה לרחם. בלייזרים כאילו נונשלנטיים מטריקו (שיא הטרנדיות של החורף-סתיו שעברו), חולצות בצבעי ניאון (הטרנד הרגעי שכבר חלף לו), שמלות עאלק-וינאג' (שיא השיק של 2008?..) וחולצות פסים לגברים (שבתכל'ס נראות כמו הפיג'מות שהיו קונים לאחיי הקטנים מהמתפרה של קיבוץ גן שמואל) - כולם היו סחורה לוהטת לפני כמה חודשים, ועכשיו נראים לי כמו משהו שראוי מקסימום לתרומה. מסכנים. איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה.

ו-וואו, זו הייתה מלחמה. כבר כתבתי שכל יומרת המייקאובר הקסטרואית נעלמת כליל בימות הסייל האלימים. את מקומה תופס פלאשבק חזק שמחזיר אותי לתחילת שנות ה-2000, לסניף קסטרו קניון חדרה. הייתי נכנסת אז לחנות בראש של "מה יש לי להפסיד", ומגלה שהיא מלאה בגבב של חולצות תמוהות וג'ינסים מלאי אפליקציות למזדקנות שמנסות להראות צעירות (ובראשן ג', המחנכת הפרחה של ח2).

אתמול הפריט הראוי היחיד בחנות הייתה שמלה באמת יפהפיה, עם פרחים כחולים-סגולים, שראיתי על גל גדות באיזו השקה. כמובן שהיא לא מהסייל. מדהים שלקסטרו תמיד יש איזה פריט מהפנט שבגללו את נכנסת לחנות. כשהייתי בכתה ח' זו הייתה השמלה האדומה של סנדי בר, אבל מי בעצם קנתה אותה? נראה לי שרוב הקונות יצאו משם במקסימום עם מכנסי ג'ינס עתירי אפליקציות, בדיוק כמו של המורה ג'.

אז זאת השמלה האדומה המפורסמת? אני זוכרת שהיא הייתה מיני, או מידי.
בכל מקרה, זאת התמונה היחידה שמצאתי

כשאת הופכת להיות אמא שלך

$
0
0
זה מתחיל סתם במחשבות שעוברות לך בראש, ממשיך בדברים שאת אומרת לאחים שלך, או לחבר שלך, וקולטת באמצע שזה ממש כמותה, ומגיע גם לאוכל שאת מכינה. והשבוע אני חושבת שהגעתי לאיזושהי נקודת שיא בהפיכה לאמא שלי: לבשתי חולצה הפוך.

כשהייתי קטנה אמא שלי נהגה לעשות נסיונות יצירתיים עם בגדים - ללבוש חולצות הפוך (הפוך של המחשוף בגב, לא הפוך של הפתקית והתפרים בחוץ), לגזור בהם חורים גיאומטריים, לצבוע אותם, לצייר עליהם חיפושיות ופרפרים... את רוב הדברים האלו חיבבתי, אבל את היפוך החולצות ממש שנאתי. בתור ילדה קצת חנונית זה נראה לי פשוט לא בסדר, שינוי התכלית הזה של החולצה, וחוצמזה זה נראה לי חונק.

20 שנה עברו מאז (הולי שיט, אני זקנה) והשבוע רציתי ללכת לחברה לציון עונת המבחנים שהסתיימה עליי לטובה. התלבטתי מה ללבוש, ובגלל מזג האוויר המדמנתי בחרתי בחולצה דקיקה ונוזלית במיוחד עם צווארון סירה נשפך. ואז - רגע לפני שיצאתי מהבית - הייתה לי הארה. באבחת יד סובבתי את החולצה, הסתכלתי על המקדימה הסגור והמאחורה הפתוח וחשבתי לעצמי: "וואו, אמא ידעה מה היא עשתה. זה נראה הרבה יותר טוב".

------------------------------------------------------------

על החיים ועל המוות

בדרך חזרה היה לי מקרה לא נעים. מול אחד הקיוסקים של צפונאבנגבירול שכב לו חתול שחור לבן בלא נוע. אני די משוכנעת שהוא מת - אמנם הגיוני בעיניי שחתולים על ערש דווי בוחרים להתבודד, ולא למות בראש חוצות, אבל אין לאף חתול סיבה לשכב ככה באמצע הלילה (אלו שעות הפעלתנות שלהם, לא?), מה גם שעברתי לידו והוא לא זז במיל.

אני לא יודעת למה, אבל זה ממש החריד אותי. אני לא כזאת חובבת חיות גדולה (סליחה לכל מי שכן. אני מעריצה אתכם), אבל פיסת המוות הזאת באמצע החיים זעזעה אותי לחלוטין.

כל פעם שאני רואה חיה מתה יש לי דה ז'ה וו לגיל שמונה. באחד הימים בתחילת שנת הלימודים, אחי הקטן ואני ראינו קיפוד דרוס על הכביש בכניסה לרחוב שלנו. מאז, במשך רוב השנה, חזרתי מבית ספר בדרך עיקוף הרבה יותר מדי ארוכה רק כי חששתי שהקיפוד (או רוח הרפאים הקיפודית שלו) עדיין שם.

את הבחור הזה ראיתי יום אחר כך והוא עשה לי מצברוח טוב, כי הוא היה כזה שופע חיוניות.
גם הוא לא זז בכלל שהתקרבתי אליו, אבל סתם כי הוא בפוזת קינג אוף דה קאסל

------------------------------------------------------------

היכל הכלים השבורים

שברתי כל כך הרבה דברים בתקופת המבחנים הזאת: צנצנת כורכום גדולה בבוקר המבחן בסטטיסטיקה, בקבוק מים גדול (ומלא..) בגיחה אל ההורים שלי, ספל קפה גדול (וריק, לשמחתי) כשחזרתי לדירתי. מזל שהמבחנים נגמרו, לא חושבת שהייתי יכולה לממן את כל הנזקים שיצרו הידיים הרועדות שלי.

------------------------------------------------------------

גילוי לא נאות

מגעיל:ללכת על אבן גבירול בערב קיץ מהביל ולהרגיש זרזיף מיץ מזגנים על הרגל
הכי מגעיל:שלרגע, לפני שאת מתעשתת, את קצת נהנית מהקרירות הזאת.

על ארבעה דברים העולם עומד

$
0
0
1. הדברה. הרכישה המבטיחה ביותר שלי בשבוע האחרון.
2. צפייה בפעם המי-יודע-כמה ב"באה בקלות"  (EASY A). חוץ מזה שאני מתה על אמה סטון ועל קומדיות תיכון שמתחרפנות קלות (ע"ע "מלכות הכתה" או "ילדות רעות"), פן בדג'לי (פור בוי מגוסיפ גירל..) מאוד חתיך שם. במיוחד כשהוא מחופש לבלו דוויל. עוד אנקדוטה: ידעתם שמנהל ביה"ס שם הוא אלכס מהתפוז המכני?

3. אוזניות חדשות. פתטי וטינאייג'רי משהו, אבל היה לי כל כך קשה בלי מוזיקה ניידת.

4. צפייה נוסטלגית בקליפים של קיילי מלפני עשור. אגב, כשרציתי לחלוק את ההנאה הזאת עם אחותי המתבגרת, גיליתי להפתעתי המוחלטת שאין לה שמץ של מושג מי היא קיילי מינוג (!), מה שגרם לי להרגיש פחות או יותר עם רגל אחת בקבר.

בכל מקרה, אלו היו הקליפים המועדפים שלי השבוע:

  • its in your eyes, בגלל הטבעת האלמותית והגל שהרקדנים עושים (דקה 1:37):


  • kids מהופעה עם רובי וויליאמס בטופס אוף דה פופס. הביצוע החי אמנם פחות טוב מבקליפ המקורי (ולקיילי יש איזה זיוף גס בהתחלה), אבל הכימיה ביניהם אדירה ורובי שזוף בצורה הכי מגוחכת בעולם:

קול קורא

$
0
0
בעיקרון, אני צריכה ללמוד לאיזה מבחן שדחיתי למועד ב'.
בפרקטיקה, ממש לא בא לי.

תקופת המבחנים הזו הוציאה לי את המיץ לחלוטין והפאניקה ששוררת עכשיו  בקרב תלמידי החוג לפסיכולוגיה (כל השמועות והאגדות האורבניות על החוג הזה - נכונות) בכלל מדלדלת את מאגרי המוטיבציה שלי.

במקום ללמוד אני אוכלת מלון וקוראת פוסטים מפעם (שלי ושל אחרים). השוטטות הזאת בבלוגוספרה של ימים עברו גרמה לי לתהות לאן נעלמו להם כלמיני בלוגרים שנורא אהבתי.

להלן הרשימה של כל החבר'ה שפוסט חדש מהם יעשה לי את היום (רובם מופיעים פה בבלוגרול, בחלקיו התחתונים):


  • מה בבקבוק - סופר מצחיקה, סופר מעניינת ואישיות וירטואלית מסקרנת. בחיים לא חשבתי שאפשר לנהל דיונים כל כך מעמיקים (ועם זאת - אירוניים ומודעים לעצמם) על לקים.
ציטוט ותמונה נבחרים:
"זה לא תחליף מבחינתי ללק חאקי אמיתי שטרם קיבלתי מאף חברת לקים שהיא ברת השגה מבחינתי, אבל  אני בשקט מכתירה אותו כאפור המנצח של העונה. שימו לב שהוא לא מלוכלך במובן החולי/בוצי כמו החפורים, אלא יותר במובן המעופש, כמו הממצאים שלפעמים מתגלים במקרר כשאתם שוכחים לאכול את הירקות שלכם וגם שוכחים לזרוק אותם בזמן... היש מגניב מזה?"

------------------------------------------------------------------------------------

  • שיקסע - הבחורה הכי מגניבה שהייתה בבלוגוספרה הישראלית (לעניות דעתי). בלוג כל כך כיפי, שהוא כמו סרט בנות מושחז ומוצלח במיוחד. גם אופנה, גם טקסטים שנונים וגם תמונות של סלבז. יכולתי לגור בבלוג הזה.
ציטוט ותמונה נבחרים:
"דווקא אני מחבבת את קייטי פרי. לא רציתי לדעת שיש לה אקנה ושהיא מציירת גבות!!! מה הלאה? עוד מעט גם תגידו לי ש-TLV מתוסרט"

------------------------------------------------------------------------------------
  • דולורס והענבים - הפציעה לתקופה קצרה מאוד ואז נעלמה - מותירה אותנו עם פוסטים שופעי תובנות שנונות (מהסוג שאת חושבת לעצמך "וואו, זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי, רק מנוסח, ערוך ומוגש לי על דף HTML) והמלצות לשופינג משובח בחנויות של פרחות.
ציטוט ותמונה נבחרים:
"אני בחורה של שמלות, לפיכך מספר השמלות בארוני עולה לאין שיעור על מספר המכנסיים. הבעיה היא, שאני עובדת במקום די שמרני (מכון מחקר מוכר למדי) שבו המשמעות של לבוא בשמלה לעבודה היא "מה קרה אחותי, מתחתנת היום או משהו, נוסעת לשאנז אליזה?", כלומר, נסחפת. בגדול. אז תרגיעי. עובדה נוספת היא, שהאימה הגדולה ביותר שלי כאישה מתלבשת היא להיות לבושה מדי, עודף מאמץ = לא קול (אחח, לו הייתי שרלוט גינסבורג)"

------------------------------------------------------------------------------------
  • להוציא את השלדים מהארון - היא עוד פה, אני בטוחה. ואני מקווה שהיא גם תחזור. מיכל היא גם בחורה סופר יצירתית, גם אחת שלא מתפדחת או מתעצלת ומעלה תמונות של עצמה בשלל אאוטפיטים מגניבים וגם כותבת נהדר - לפעמים מצחיק, לפעמים מרגש, בדיוק המינון הנכון. חוץ מזה, היא הפריקית המאגניבה שהכי רציתי להיות בכתה ט'.
ציטוט ותמונה נבחרים:
"המדריך לצילום לבלוגרית אופנה מתחילה:

אם קמת בבוקר ושיעממת לעצמך את החיים, המראה נשברה כשעמדת מולה והמצלמה נרדמה כשניסית להצטלם...

הגיע הזמן לעשות פוזות מטומטמות של בלוגריות אופנה!"

------------------------------------------------------------------------------------
  • פוד גבר- הכי בלוג של סחים, אבל כיפי.  ותמונה מתוך הבלוג, ששווה אלף ציטוטים:

מתוך: "מתכון לפתיתים זרחניים בנוסח צבא"


והבלוגים שכבר לא קיימים, אבל הייתי שמחה לתחיית המתים במקרה שלהם:

- קלבה אין גלאם טאון, של יעל רגב. להגיד שהבחורה לא דופקת חשבון זה האמא של האנדרסטייטמנט. לשמחתי היא לא נעלמה מהרדאר וכותבת כיום באקסנט. אז נכון שהיה כיף יותר כשהיא כתבה כל מה שחלף לה בראש, בלי עריכה, אבל עדיין הכתבות שלהמשמחות אותי.

- הבלוג של איריס אברמוביץ'. קן הקוקיה קראו לו, לדעתי, ולא הצלחתי לאתר אותו בשום אופן ברשת. הוא היה קצת הזוי אבל מוצלח. מלא בסיפורים מצחיקים-מוזרים-מגעילים-מגניבים. זה תמיד הרגיש כמו רומן מפתח, ותהיתי על מי באמת מדברים הסיפורים.
-----------------------------------------------------------
אוי אלוהים, אני לא מאמינה שסיימתי את הפוסט הזה ואני צריכה לחזור לתיאוריה של דה-סוסור. אוגוסט פשוט לא נועד לדברים האלו.

איך לשרוד את אוגוסט ואפילו ליהנות מזה - פוסט המלצות

$
0
0
לצפות ב"מלאכים באמריקה" - לא יאומן שחבר שלי הוריד לי המיני-סדרה הזאת לפני שלוש שנים (כשעברנו לגור יחד, זו אחת המחוות הראשונות מני רבות שהוא עשה עבורי בדירתנו המשותפת) ועדיין לא סיימתי לראות אותה. כל פרק הוא ארוך ואינטנסיבי, אבל עדיין מעולה. עזבו אתכם מכל סדרות הכלא והסמים - אין כמו צלילה לניו יורק של תחילת האייטיז והתפלשות בסצנת האיידס. מדכא ומרומם רוח גם יחד.

וידוי מביך: אהבתי אותו עוד כשהוא שיחק ב"ג'ק וג'יל"

לקרוא את "כנס העתידנים" - אם כבר דכאון, אז שיהיה מד"בי ופוסט-אפוקליפטי. כדי להבין עד כמה הוא קצר וסוחף - קניתי אותו בשבוע שעבר, סיימתי אותו תוך יומיים. הוא מתחיל כמו עוד ספר מד"ב (אני חושבת. אני לא כל כך חזקה בז'אנר), אבל מגיע למחוזות איומים ומדהימים. כמו המאטריקס, אבל יותר משוגע - ונכתב עוד לפני שהאחים וושאבסקי בקעו מהביצה.

זה נורא נדוש לומר על ספר פוסט אפוקליפטי שהוא מתאר נורא נכון את המציאות העכשווית שלנו (ע"ע 1984, עולם חדש מופלא, האיש במצודה הרמה וכו'..), אבל סטניסלב לם פשוט עושה את זה, ואפילו יותר טוב ומדויק מהאחרים. מה שכן, הוא די מדכא. לא הבנתי למה יש לי כזה מצברוח עגום, האשמתי את ה-PMS, ואז הבנתי שזה פשוט חזון אחרית הימים של סטניסלב. כשסיפרתי לחבר שלי הוא די הזדעזע ואמר שאני לא צריכה ספר מדכא, יש לי מספיק דכאון בילט-אין.

לקרוא את "סולאריס" - בעקבות החוויה המוצלחת עם העתידנים, התייצבתי ברשת הספרים המתחרה לזו שבה קניתי את "כנס העתידנים", ורכשתי את "סולאריס" - אולי הספר הכי מפורסם של לם. בעבר ניסיתי לקרוא אותו, ולא אהבתי. אפילו אמא שלי, שהיא האורים ותומים הספרותיים בחיי, התאכזבה ממנו. בימים האחרונים עשיתי קצת תחקיר וגיליתי שהתרגומים הישנים של הספר נחשבים איומים (הם בכלל לא תורגמו מהמקור, הפולני, אלא מאיזה תרגום רעוע שלו לצרפתית) ושכדאי לתת צ'אנס למהדורה החדשה. אז קניתי והוא אכן מופלא ונהדר. לקרוא אותו בשתיים בלילה, עם מנורת קריאה קטנה, זו חוויה עילאית וקצת מפחידה. מזכירה לי את החופש הגדול בילדות.

אוי, כריכות מד"ב של פעם, אני מתה עליכן
להשתזף על כסאות הנוח ליד הבריכה של האוניברסיטה - לא ברור איך הצלחתי לשרוד את הקיץ לפני שגיליתי את המקום המופלא הזה, שבו הטמפרטורה נמוכה באיזה עשר מעלות מתחזית מזג האוויר הרשמית. אתמול הגעתי למרכז הספורט שעה לפני שיעור הזומבה שלי, מצוידת במגזין שטחי למהדרין (שכחתי את סולאריס בבית), ישבתי על קו המים והרגשתי שאני חיה נכון.

אגב זומבה - השבוע לקחתי חברה איתי לשיעור. היה מצחיק ומגוחך כרגיל. ביציאה, היא אמרה לי שהיא חשה צורך בלתי יתואר לכתוב על זה משהו. זוכרים את הפוסט שלי על זומבה? מדהים שזה כל כך מעורר השראה. אולי צריך לכלול סשנים של זומבה בסדנאות כתיבה יוצרת.

לחלוף ברחוב על פני מכבסות -כמו משב של "פילוסופי אמייזינג גרייס" לתוך פרצוף שלך. ההצדקה היחידה ללכת ברגל ברחובות תל אביב המהבילים. כשטיילנו בנורבגיההתפלאתי נורא לגלות שאין להם בכלל מכבסות. בערים הגדולות ביותר היו אולי שתיים. משיחות עם מארחי קאוצ'סרפינג, התברר לי שלא מקובל שם לתת את הכביסה המלוכלכת שלך לזרים. אז איך הם מסבירים את זה ששתי המכבסות שהצלחתי בכל זאת לאתר היו גדושות עבודה? מהטיול הזה יצאתי עם שתי מסקנות חשובות: הראשונה - טוב לגור בתל אביב, שם אפשר להסניף ניחוחות מרכך כביסה תחת כל שלט רחוב רענן. השנייה - אולי כדאי לשקול לפתוח רשת מכבסות בנורבגיה.

ובתפקיד ההמלצה שהיא הכי קפטן אובוויוסלעשות שופינג - אבל בחיי, כבר מזמן לא נהניתי מסיילים כמו שנהניתי בעונה הנוכחית. כל כך הרבה דברים לטעמי. ובגדים לבנים - בכלל. ובמחירים משוגעים. יכולתי לקנות לעצמי את כל המכנסיים בזארה/פול אנד בר, בסוף לא קניתי כלום כי התקשיתי להחליט (אבל נראה לי שאחזור לסיבוב שני). אגב שופינג - לצאת לסיבוב שחיתות בסנטר כשאת שומעת באוזניות את מחול המוות / אגם הברבורים (היצירה המלאה)זו חתרנות אמיתית (וכן, נהייתי חנונית. אני ממש נהנית לשמוע מוזיקה קלאסית לאחרונה).

מה שיותר כחול

$
0
0

כחול כהה על הציפורניים: סימן שלאוגוסט הזה יש סוף, והוא בדרך.
יש לי בכלל (קצת) ציפורניים: סימן שתקופת המבחנים הגיע לסופה (היום!)

עוד ארבע שעות יוצא לדרך המבחן האחרון שלי, ואחריו משתרע החופש הגדול. בסוף תקופת המבחנים הקודמת לא ידעתי כל כך מה לעשות עם עצמי. אני חושבת שהפעם זה יהיה שונה - יש לי חשק עצום לחדש קשרים, בא לי לצאת מתל אביב ולפגוש חברים שלומדים אי-שם, ויש לי גם מיזם כלכלי-חברתי על הכוונת, שאולי באמת אצליח להוציא אל הפועל. חופש די גדוש.

אגב, אני חושבת שאם הקיץ הישראלי לא היה מביא איתו ימבה-ג'וקים, גם אני הייתי מאלו שמכריזים על עצמם כחובבי קיץ. ועוד מילה וחצי על ג'וקים (בחורה עם פוביה, מה אפשר לעשות) - בעקבות המבחן בתיאוריות אישיות הבנתי שהחרדה שלי היא לגמרי BY THE BOOK - אני גם נמצאת במצב דריכות מתמדת וממהרת לזהות את האיום (מה שנקרא - אנגייג'מנט)וגם מתקשה לנתק את הקשב שלי מהגירוי המאיים (מה שנקרא - דיסאנגייג'מנט).
-------------------------------------------------
בכל פעם שאני מתעוררת בבוקר, פותחת את הפייסבוק (כן, גם אני מהאלה) ומגלה שצף בדיחות גיחי-גיחי מז'אנר האינסייד-אינפורמיישן, שאין לי מושג מה הרפרנס שהן מכוונות אליו, אני פשוט מבינה שלפיד אמר עוד משהו מטומטם (והפעם - שנאוצרים).
-------------------------------------------------
אני בתקופה די פוריה בבלוג לאחרונה. יש לי המון על מה לכתוב, וזה מעורר אצלי שתי מחשבות:
א- זה די מטורף, אבל הבלוג הזה קיים כבר ארבע שנים. אני לא זוכרת אם היה משהו שהתמדתי בו ארבע שנים. מוזר שחבר שלי לא יודע עליו. ואולי הוא כן, וסתם מכבד את רצוני לפינה משלי?
ב- אני בקושי מקבלת פידבקים על פוסטים. כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים - תלונה מתבכיינת מעדות "יואו, הלוואי שתגיבו יותר!!1". אני מרגישה קצת מרחפת באפלה לגבי מספר הקוראים כאן. אין לי מושג אם אף אחד לא קורא, יש מי שקורא אבל זה לא מספיק מעניין כדי להגיב, או שפשוט תם לו עידן התגובות ברשת. משיטוט בבלוגים אחרים, קשה לי לגבש עמדה. אני כן מזהה ירידה במספר התגובות גם בבלוגים אחרים, אבל לא יודעת עד כמה הנתונים האלו מוחלטים ונחרצים.


קצרצר ומטופש (וגם: יומולדת עגול וזקן)

$
0
0
אני גאה ומאושרת לפתוח כאן את חגיגות הפוסט ה-400! חבל שלא מקבלים מתנות על יומולדת לבלוג. יש לי רשימה שלמה באסוס שממתינה לי בסבלנות עוד מאז תקופת המבחנים. מצד שני, אני זוממת על המכירה של FASHION TAILSבשישי המתקרב, שמסתמנת בעיניי כמוצלחת במיוחד ומלאה במתנות פוטנציאליות (ותקציביות!) לעצמי.

***

ובפרס הכותרת הטובה של השבוע זוכה:
זה אולי הומאז' רדוד, אבל זה ישר תפס לי את העין וגם הצחיק אותי (וחוץ מזה אני באמת מרוצה שהקפיאו את המיצ"ב). מעבר לזה - אני תמיד שמחה לראות כותרות הומפייג' שהן כן טיזריות, אבל לא סליזיות (נגיד בוואלה - הכל אצלם נוטף סליז. הם הופכים כל דבר לצהוב, בלי בושה ובלי אלוהים. עוד מעט הם יפנו לכתבה על חמינאי ב"לא תאמינו מה מסתתר מתחת לגלימה של האייתוללה").

***

ואם כבר ברנז'איזם וסליזיות - מה דעתכם על הפרסומת החדשה של הארץ? 
עזבו אותי מכל הדיון על סקסיזם (ואני בדרך כלל שמחה לתלות בקמפו די-פיוריכל דבר שמרמז על מיזוגניה, פשוט כאן זה לא האישיו בעיניי), לדעתי הפרסומת הזאת גרועה כי זה הסקס הכי לא סקסי שראיתי אי פעם. באמת. הבחור הזה פשוט חלבי ומעצבן. ומצעים מסאטן בצבע בז'? אתם אמיתיים? 


***

נמצא הפניצילין התאילנדי: מרק עוף עם הרבה עושר (היי, הקופירייטינג המגוחך לא שלי. אל תצחקו עליי) של "בית תאילנדי". כן, אכלתי מרק עוף באמצע אוגוסט, וזה היה טעים ונפלא. כשיצאתי מהמסעדה, עדיין מבושמת מריחות הלמון-גראס והקפיר-ליים, כל ניחוחות ההמבורגר הסינתטיים של שלל מזללות בן יהודה משופעות התיירים הריחו לי כמו זבל כימי.

מראה מראה

$
0
0
כבר כמה ימים אני לא מרגישה טוב. זה התחיל בעייפות, המשיך בכאב גרון והסתיים בגראנד פינאלה של דלקת באוזן. כמובן שישר חששתי שיש לי פוליו, כי כזאת אני - חרדתית חסרת כל היגיון - אבל לא זה היה הדבר העיקרי שהפריע לי. אז מה כן? הדבר שהכי הכי מפריע לי כשאני לא מרגישה טוב, ללא כל צל של ספק, הוא העובדה שאני לא נראית טוב כשאני חולה. כזאת שטחית אני.

קשה לי להביט במראה ולראות פרצוף אפרפר וחמור סבר, קשה לי עם זה שהעיניים שלי נראות האש-פאפי, קשה לי עם זה שהמשקפיים הם האלמנט הכי דומיננטי בפרצוף שלי. והכי גרוע - רק מלהסתכל על עצמי, נהיה לי יותר רע.

הלוואי שהייתי יכולה להיגמל מהתעסקות במראה החיצוני. אני לא מהבחורות שמכורות לטיפוח, גם לא מרבה להתאפר, אבל המחשבה "איך אני נראית??!!^%^&" נמצאת לי בראש 16 שעות ביממה. לראייה - אני לא יכולה לחלוף על פני חלון מכונית/חלון ראווה/שלולית חורף בלי לסקור שם את בבואתי, אני מחליפה תסרוקות 5 פעמים בשעה (אוספת-מפזרת-אוספת---) ויום שיער רע יכול לחרבן לי לחלוטין את ההרגשה (שלא לדבר על יום שבו עליתי על המשקל..).

מבינה ללבך, ביצ'
כשהייתי קטנה היה לנו בבית ספר בשם "ילקוט הקסמים", שכלל אגדות וסיפורים מארצות שונות. אחד הסיפורים שהכי אהבתי בו היה מעשייה רוסית בשם "שעון החול" - הגרעין המרכזי של העלילה פחות רלוונטי כרגע, העניין הוא שגיבורת הסיפור הייתה ילדה שמאוד-מאוד אהבה להביט במראה. א-ב-ל, כמו שתמיד קורה בסיפורי התבגרות וחניכה, במסגרת איזשהו אתגר הרואי הוטל עליה לא להביט במראה במשך שנה שלמה. מעניין אם גם אני אצליח לעשות דבר כזה. ומעניין עד כמה זה ישפר את חיי.

בלי שום קשר - חגגתי יומולדת השבוע. זה נחמד והכל, אבל אני לא מרגישה שהגיל הזה מייצג אותי. כלומר - אני מרגישה הרבה יותר קרובה לגיל שמונה עשרה מאשר לגיל שלושים (אף שהמספרים מראים אחרת). מה שכן, וזה באמת סימן לוותיקות, שמתי לב שאני יכולה לעבור על פני חנות בתל אביב ולמנות שניים-שלושה (ואפילו ארבעה, אם זו פינה ממש מקוללת) גלגולים לאחור שלה. חברה שלי טוענת שזה מגניב, אני טוענת שזה זקן, עייף, ובעיקר מראה שעזבתי את הבית מוקדם מדי.

אלבום יום ההולדת שלי הוא כנראה Rumours של פליטווד מק. שמעתי אותו די בלופ בשבוע האחרון (והופתעתי איך גיליתי כזה אלבום מופת שופע להיטים רק עכשיו). בהתחלה כמובן תפס לי את האוזן GO YOUR OWN WAY, שהכרתי כבר קודם (ובכלל זכה לחיים מחודשים בזכות גלי) -


אבל לאט לאט נכנס לי לראש גם GOLD DUST WOMAN, שאותו באמת לא הכרתי לפני כן -

הולכים ובאים הימים הקרים

$
0
0

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.
רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.

זה כנראה שיר ראש השנה האהוב עליי. גם כי הוא לא ממש שיר של חגים, יותר של עונות שנה, אבל בעיקר בגלל המנגינה הקצת עצובה. חוץ מזה, תמיד הזדהיתי עם הבית השני:

הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.
שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.
הֲיִי נָא טוֹבָה וּבוֹאֵךְ לְשָׁלוֹם!

הרי זה עליי! אני נולדתי בסוף אוגוסט, שניה לפני שמתחילים ענייני רוששנה. קטֹנתי אתמול ועכשיו אני כבר גדולה. חשבתי על זה קצת, ונראה לי שהעונה האהובה עליי היא הסתיו. אם אחותי הייתה שומעת את זה היא ישר הייתה צוחקת עליי וטוענת שזה כי אני חננה, ולא יכולה לחכות לחזור ללימודים.

אז אני באמת חננה, אבל הסיבה לאהבת הסתיו שלי היא אחרת וטיפשית לא פחות - נראה לי שאני פשוט אוהבת להיות קצת עצובה. לא דכאון שמצריך ציפרלקס וחברים כאלו, יותר משהו מהסוג שעלי מוהר היה מכנה "העצב המתוק". והסתיו מספק את התפאורה המושלמת לתוגה ציורית שכזאת.

מדהים אותי עד כמה אני מסונכרנת אוטומטית לענייני החגים האלו. רק התחיל ספטמבר, וכבר יש לי חשק לחולצה חדשה ו"חגיגית" - לבנה, רצינית, לא טריקו אלא משהו ארוג ופריך שכזה. אפילו ראיתי אחת שמצאה חן בעיניי (בספרינגפילד שבתוך המשביר לצרכן! בחיי! בהיכל המתנות לחג בכבודו ובעצמו), אבל היא הייתה סינתטית, שזה נגד האמונה שלי וגם מחמם ולא סביבתי.

בכל מקרה, את החג אני הולכת לבלות בחו"ל, במדינה שהאמריקאים הולכים (מתישהו) לשגר ממנה טילים לעבר אסד. אני יודעת שלא הייתי פה כל כך ברוחי לאחרונה, נראה לי שאלו תוצאות הלוואי של יומולדת+מחלה קלה, אבל אני מתכננת לשבת מול הבריכה אי-שם ולהגג, כדי לחזור עם רעיונות ואמביציה. שנה טובה!

הז'קט מתנת אבאמא, הכובע מהדוכן בכניסה לשנקין,
המשקפיים מהמכירה של FASHION TAILS והבגד ים מפלפל עודפים ליד העבודה.
הו, כמה שאני אקלקטית



סלח לי אבי כי יישרתי

$
0
0


עוגה.
עוגת גבינה.
עוגת גבינה ביום כיפור (האמת - הכנתי שתיים. הראשונה אזלה כבר בערב יום כיפור).
מזל שהיו לי שותפים ליישור, אחרת הייתי רוקדת לבדי (ובכבדות-מה) בלהבות הגיהנום.
ומזל שלמעט החמאה, מדובר בעוגה שפויה יחסית (גבינה חמישה אחוז, ציפוי יוגורט שלושה אחוז ואפילו המרתי חלק מכמויות הסוכר בסוכרה-לייט - הסוג שניתן לאפות איתו).


וידוי קצת נורא: שיר יום הכיפורים האהוב עליי (יש דבר כזה בכלל - שירי יום כיפורים? זה הרי לא חג. אין שירי צום גדליה, או תשעה באב. מצד שני, "ונתנה" הוא בכלל תפילה..) הוא "ונתנה תוקף". כן כן. שמעתי אותו בעבודה בשישי בצהריים ומאוד נהניתי.


GRANNY KNOWS BEST

$
0
0
אתמול הייתי בביקור אצל הסבתאים (סבא+סבתא) שלי, אי שם ליד חיפה היפה. אני לא מבקרת אותם הרבה ויש לי קצת רגשות אשם לגבי זה, כי עם הסבתא השנייה שלי אני בקשר הרבה יותר תכוף.

האמת, לא כל כך ידעתי מה בכלל נעשה בביקור הזה, כי אני הרי כבר לא ילדה קטנה שאפשר לקחת אותה למשחקייה בקניון. יש לי גם כמה מחלוקות עקרוניות עם סבא וסבתא, בעיקר בנושאים פוליטיים (ובעיקר עם סבתא שלי, כי סבא לא כל כך נותן את הטון הפוליטי בבית..) וחששתי שסבתא תנסה לעשות פרובוקציות ולהתסיס ויכוח. 

אז כן, סבתא שלי שלפה כמה אמרות שפר על ארגוני שמאל ("שמעת על הכנס הזה באוניברסיטת ת"א? הם קוראים לו הכנס בשייח מוניס!". היא גם אומרת את זה "שחמוניס", כאילו מדובר בסיגל שחמון או משהו), שאלה אותי על כל הבחורות שהיו איתי בצבא, איפה הן היום ולמה אני לא הלכתי בדרכן הכה-מוצלחת. היא גם ביררה  אם אחת מהחברות שלי לסבית, כי היא ראתה בפייסבוק (אלוהים יודע איך) שהיא "במערכת יחסים" עם מישהי אחרת (נסו להסביר לסבתא שזה לא באמת, אלא סתם בדיחה בין חברות טובות).

אבל - בסופו של דבר היה דווקא ביקור ממש נחמד שהזכיר לי שאחרי הכל הם סבא וסבתא שלי. עד כמה שפער הדורות ניכר, הוא ניתן לגישור כששני הצדדים נמצאים במצברוח טוב ולא קנטרני. 

שלושת הרגעים המועדפים עליי:

1. אני מספרת לסבתא שהכנתי עוגת גבינה מעולה, כדי שתתגאה בכישורי הבלבוסטע שלי. עוד בטרם סיימתי את המשפט היא מדקלמת: "750 גרם גבינה, קלתית ביסקוויטים, ציפוי שמנת חמוצה?" - אני בתגובה: "מה? איך? זאת עוגה שכולם מכירים?"

2. סבא, סבתא ואני רואים את "המופע של טרומן" ב-VOD, אחרי שהמלצתי להם עליו (סבא חובב סרטי אקשן "מקצועיים", סבתא סרטים תקופתיים עם קרינולינות, ניסיתי לאזן ולמצוא משהו שאפשר גם לדבר עליו אח"כ). סבתא נרדמת בערך שלוש דקות לאחר כתוביות הפתיחה (מתעוררת בסצנת הסיום ומכריזה: "לא הבנתי את הסרט הזה!"), אבל סבא צופה בשקיקה ואחר כך מנתח אותו בהתלהבות באוזניי ומדגיש: "הסרט לא יוצא לי מהראש". אחחחח. איזו תחושת סיפוק של מדריכה בצופים.

3. סבא, סבתא ואני יוצאים ממסעדה אחרי ארוחת צהריים. סבא: "תגידי, רזית?". במשך כמה שניות אני לא מצליחה לענות, בגלל חיוך חתול הצ'שייר שנמתח על פרצופי.

משהו נחמד לפתיחת השבוע

$
0
0
כידוע, הבלוג הוא בוגר תואר ראשוןבהצטיינות בלימודי "שירת הסירנה". כמובן שיש לי אי-אלו בעיות עם עירית לינור (אני באמת שונאת את "המילה האחרונה"), אבל אני בהחלט זוכרת לה חסד נעורים. בכל זאת, קראתי את הספר הזה רק 20 ומשהו פעמים.

ובכן, הבוקר לינור העלתה לפרופיל הפייסבוק שלה את הקטע הבא שבו היא מקריאה את רגע המפגש המכונן בין טלילה לנוח נאמן (במסגרת איזשהו פרויקט ספרותי). תהנו:



תמיד כשאני קוראת ספר אהוב עליי במיוחד אני תוהה איך המחבר מדמיין ברוחו את הסצנות והדמויות. מודה שקיוויתי שהיא תקריא את נוח בקול מנומנם כמו זה שאני מעניקה לו בדמיוני (ולא מדובר בקול המאנפף של השחקן שגילם אותו בסרט), אבל זו הייתה הקראה נטולת אפקטים.

הערה קטנה ומתנשאת לסיום: לינור מדברת שם בגנות העריכה. זה קצת חורה לי, כי עריכה (אמנם לא של סיפורת, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד) היא מה שאני עושה לפרנסתי וגם נהנית ממנו רוב הזמן.

היא מספרת שם שיד עורך לא נגעה ב"שירת הסירנה"וזה מה שהופך את הספר לכל כך מרענן וכיפי. מצד אחד יש משהו בדבריה. מן הצד השני, אחרי קריאות חוזרות ונשנות אני יכולה לומר די בביטחון שקצת עריכה והידוק לא היו הורגים את הספר, להיפך. זיהיתי שם כמה וכמה פסיקים מיותרים :P

דברים שאותי משמחים

$
0
0
אני חושבת שזו הכותרת הכי פחות מקורית שהייתה לי עד כה, ולכן אסביר: אלו לא סתם דברים שמשמחים אותי, אלא הנאות חיים די פשוטות שעושות לי כיף עמוק-עמוק בלב ואפילו (מביך לומר) קצת מרגשות אותי, לא משנה כמה פעמים חוויתי אותן. לפעמים נדמה לי שנהניתי מהן גם באיזה גלגול קודם ולכן הם מקנות לי כזאת התרוממות רוח עילאית.

חשוב לציין: את הפוסט כתבתי במחברת לפני השינה, כדי שהרעיונות לא יברחו, ועכשיו אני מעלה אותו לרשת. אף פעם לא עשיתי את המעבר הזה קודם.

חשוב לציין 2: יש עוד הרבה דברים שמשמחים אותי. אפשר לראות את זה כרשימה מדגמית בלבד.

1. לעבור בטיב טעם בערב אחרי העבודה ולקנות אוכל שעושה מצב רוח טוב. 
(אוכל שעושה מצב רוח טוב: סלמון מעושן, עגבניות שרי-תמר קטנטנות, מלפפונים כבושים קטנים ומכוערים בצנצנת זכוכית גדולה, סלט חצילים רומניולחם שיפון כהה ודחוס).

2. יום חמישי אחר הצהריים - שעת האפשרויות הבלתי מוגבלות. כל סוף השבוע פרוש בפניך והוא אפילו עוד לא התחיל לאזול. אפשר לתכנן כל דבר שבעולם, בערך, ולקוות לטוב ביותר.

3. ללכת ברחוב עמוס (אלנבי, נגיד) בחמישי אחה"צ/שישי בבוקר ולהרגיש חלק מנחיל האדם המתלהב, מתרגש, קונה ובונה מגדלים פורחים באוויר ליומיים וקצת של חופש שעומדים לפניו.


4. לנצל את דיל הקמצנים-אך-נהנתנים האולטימטיבי ולשבת עם חברה (או עם ה-חבר) בלחם ארז של אבן גבירול (1+1 על כל התפריט, המוצלח במפתיע, החל משש בערב). לעבור אחר כך לקפה נונה הסמוך (50% על כל האלכוהול בימים אי-זוגיים). טוב, זו לא הנאה מז'אנר התרוממות הרוח, אבל היא בהחלט מספקת.

5. לצעוד בערב טיפ-טיפה קריר על רחוב החשמונאים (עדיף מכיוון מנחם בגין אל קרליבך, ככה העיר מתגלה בפניך מבין הפיח) ולעבור ליד "לחמים", רק כדי למלא את הריאות בניחוח חמים ומנחם של קפה ולחמניות שוקולד טריות.

יש לי סיפור קטן וחסר פואנטה על לחמניות השוקולד של לחמים, אולי בהזדמנות אספר אותו
6. לקבל ספרי בישול ממש שווים ומצולמים לעילא במתנה. לקרוא אותם במיטה, או בזמן האוכל. לתכנן שבכל שבוע תכיני משהו מתוכם ותקחי ללימודים. לקוות שזה יתגשם.

7. לקרוא ספר (איכותי או סתם קיטשי ומתקתק) ולייבב בלי שליטה בקטעים העצובים (האמן ומרגריטה - פרק אחרון, סיפורה של ליסי - כשסקוט מת, אשתו של הנוסע בזמן - קבוצה מכובדת של פרקים אחרונים, צל הימים - אותו כנ"ל).

8. לקרוא ספר ילדים קסום ומוזר במיוחד (בפעם המיליון), להרגיש התרוממות רוח עילאית ולהיזכר שזה ממש לא רק ספר ילדים (למשל: הטירה הנעה של דיאנה ווין ג'ונס, הטירה הקסומה של אדית נסביט, גן החצות של טום של פיליפה פירס).
מתוך "הטירה הקסומה", באחד הפרקים הכי משונים ונהדרים שם.
מומלץ ללחוץ להגדלה, אלו איורים נהדרים


מחשבה

$
0
0
לפעמים קורות לי כל מיני אפיזודות מעצבנות עם חברים שממש בא לי לכתוב עליהן בבלוג. גם כי בא לי לחלוק או להתיעץ, גם כי יעניין אותי לקרוא אותן ממרחק בעוד כמה זמן וגם כי לפעמים יש להן ערך קומי בעיניי.

אבל - אני חוששת ממה שיקרה אם הבלוג יתגלה. הרי כולם יזהו את עצמם תוך דקות ספורות וחיי יהפכו לקטסטרופה בסגנון סצנת חשיפת הburn book בילדות רעות.


אז למרות הפיתוי המסוים והתחושה שלכך - לוידויים וחשיפות - הבלוג נועד, אני שומרת בבטן והולכת לישון על זה.
Viewing all 223 articles
Browse latest View live