אני אוהבת להתגעגע. געגועים מבחינתי הם כמו שירים של הביטלס - משהו שלא מנסה להתחכם, אבל תמיד נחמד לחזור אליו. שהוא קצת מתוק, קצת עצוב והרבה מרגיע.
- אני מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר לצאת בערב בלי לקחת שעה מראש כדי לתכנן מה ללבוש ואיך להתאפר.
- אני מתגעגעת לזמן שבו לצאת בשישי בערב היה מגניב, ולא משהו שמתנשאים עליו בטענה ש"כל הסחים והערסים יוצאים".
- אני מתגעגעת לתקופה שבה היה באמת מה לקרוא במוספי סוף שבוע.
- מתגעגעת לתקופה שהיה באמת מה לשמוע בגלגלצ.
- **מתגעגעת לתקופה שבה הצלחתי באמת לשמור על אכילה נכונה ולהימנע משטויות.** (לא באמת. הייתי די פסיכית אז)
- מתגעגעת לתקופה שבה אני וכל חבריי היינו תמימים וחמודים, ולא חבורת יאפים מדושנים.
- מתגעגעת לתקופה שבה לא הייתי בלחץ.
- מתגעגעת לתקופה שהיה אפשר לצאת בספונטניות, בערב רנדומלי באמצע השבוע, למסעדה בתל אביב, בלי צורך להזמין מקום מראש.
- מתגעגעת לתקופה שעשיתי שופינג בלב שלם ובמלוא החשק, בלי להתחשבן עם עצמי כל הזמן.
- מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר למצוא סלט במחיר נורמלי בבית קפה.
בקיצור, אני מתגעגעת לדברים שלא היו ולא נבראו מעולם. הרי תמיד לקח לי שעות להתארגן ליציאה, מוספי סופ"ש מאז ומעולם היו גרועים וצהובים ואני חושבת שמאז החרם שעשו עליי בגן טרום חובה אני מגדירה את עצמי כלחוצה. בקיצור, שום דבר לא באמת משתנה, רק הפרספקטיבה ופרצי הנוסטלגיה החמימים, שמזנקים אצלי לרמות גבוהות במיוחד בעונות מעבר, כשהשמש שוקעת ובמוצ"ש.