זה לא שאני לא רוצה

אני מתה לכתוב, אבל אין לי זמן ויש לי מצפוניות גבוהה, אז אני לא ממש מרשה לעצמי לעשות דברים לא מועילים בשעות שבהן המוח שלי עוד מתפקד.

טעימות קטנות ממה שבא לי לכתוב עליו:
-החוויה האנתרופולוגית הצפונבונית שצפויה לי הערב
-הבטחה שהבטחתי לעצמי לסוף תקופת המבחנים
-גילוי מרעיש: הבנתי למה אני אוהבת תכניות בישול
-חטא אנטי-אופנתי שאני מתכוונת לבצע

חוץ מזה, חיברתי פתגם קצר ומפגר.
קודם כל הקדמה: כשהייתי קטנה, בתיכון אם לא למטה מכך, נהגנו להגיד "יום יבוא, השמש תזרח וכולנו נעשן באנגים במזרח". לא שידעתי מה זה בדיוק באנג (רק שמעתי בשושו שמצאו כאלו פעם במחששה של הצופים) או לאיזה מזרח ספציפי מתכוונים (מזרח תיכון חדש? לבי במזרח? מזרחי-טפחות?), אבל נהניתי לכתוב אותו על שולחנות ויומנים ולהרגיש מגניבה עד אין קץ.
אז לכבוד הקיץ, תקופת המבחנים והרגרסיה המנטלית שנפלה עליי, חיברתי את הגרסה הסטודנטיאלית-פסיכולוגית של אותו המשפט: "יום יבוא, ואם לא נשתגע, כולנו נטפל בתשושי-נפש בגהה".

ביי ביי, הלכתי לעשות לעצמי חזרה על החומר בסטטיסטיקה.