אומרים שבני זוג הופכים דומים אחד לשני עם השנים. אני לא יודעת עד כמה זה נכון. אומרים גם שניגודים נמשכים וזו קביעה שהופרכה מחקרית (למעשה אנחנו נמשכים דווקא למי שדומה לנו בתפיסת העולם והערכים). אבל יש אמיתה אחת בכל הנוגע לזוגות שאני מרגישה די בטוחה לגביה, לפחות במקרה הפרטי שלי. עם הזמן אנחנו מתלבשים אותו הדבר.
כמות הפריטים המקבילים שיש לשנינו עולה אקספוננציאלית עם הזמן. ולא מדובר במשהו אזוטרי כמו גרביים, אלא בחלקים דומיננטיים בארון שאנחנו חורשים עליהם בלי הכרה. אבני היסוד. לא פעם השתעשעתי במחשבה להפציע באירועים חברתיים כשאנחנו לבושים אותו הדבר, כמו צמד אמני מיצג (מרינה אברמוביץ'ואוליי שכאלו. אולי בעצם עדיף שלא, הם לא סיימו יפה).
 |
| אבל הם היו פוטוגניים אש |
אז מה יש לנו במשותף? כמה דוגמאות שעולות לי בראש.
- סקיני ג'ינס שחור דהוי מאוד
- ז'קט עור
- אוסף טישרטס לבנות
- ז'קט נייבי מבד רך ו"מכובס"
- ג'ינס צבוע לתכלת (אם כי משלי אני שוקלת להיפטר, כי הוא משווה לי מראה של מישהי שבהחלט שוקלת).
- ג'ינס אולדסקול מבד עבה וקשה
- טישרט פסים אדום-לבן
- חולצת פסים שחור-לבן עם שרוולים עד המרפקים
- סוודר שחור עבה
 |
| טרחתי והכנתי קולאז'בפוליבור. זה קצת דבר נורא לעשות, אני יודעת. זה לקח לי יותר זמן מלכתוב את הפוסט. מעולם לא הייתי בחורה של יצירה |
יכול להיות שזה כי לשנינו מבני גוף דומים. אמנם לו אין ציצים ולי אין פיצ'רים אחרים, אבל שנינו נמוכים ורזים (הייתכן שהגדרתי את עצמי רזה? צלם בהיכל. חזיז ורעם). ולמרות זאת, אני תולה את האשם העיקרי בטרנד הנורמקור. הוא אוחז בי בחוזקה כבר שנה ומשהו וגורם לי ללבוש רק בגדים בגזרות ובצבעים לא מתאמצים.
לפעמים אני מרגישה שכל דבר שחורג משחור-נייבי-אפור נראה צ'יפ. ולפעמים אני מרגישה שבא לי למות מדכאון מהבגדים של עצמי.
אני חושבת שהמשימה שלי לשנה הקרובה היא לנסות ללבוש יותר צבעים ולהעיז יותר מבחינת גזרות. שעממתי את עצמי למוות ואני מרגישה כמו ההיא ששנאתי\פחדתי ממנה בגיל 18 ובעיקר לא הבנתי איך היא מסוגלת ללבוש רק שחור.
אני חושבת שהמשימה שלי לשנה הקרובה היא לנסות ללבוש יותר צבעים ולהעיז יותר מבחינת גזרות. שעממתי את עצמי למוות ואני מרגישה כמו ההיא ששנאתי\פחדתי ממנה בגיל 18 ובעיקר לא הבנתי איך היא מסוגלת ללבוש רק שחור.