יודעים מה עוד תל אביבים אמיתייםעושים? או יותר נכון - לא עושים?
הם לא יוצאים בשישי בערב, כמובן.
אני, לעומת זאת, לא יצאתי הערב ולא בגלל שזה לא נאה לי, אלא כי אני מתכננת להסתער מחר על איזו עבודה שאני צריכה להגיש בסוף החודש. אגב, בסוף החודש הזה יגיע חודש אוגוסט, שהוא גם במקרה חודש היומולדת שלי. לא נעים לי לחשוב על זה שאני תכף בת 25 (כן, אני יודעת שפרשתי כאן אלף ואחת פעם את הרהורי הזקנה המגוחכים שלי, אבל זה לא מפריע לי ללעוס אותם שוב ושוב). אני יכולה להתנחם בעובדה שאתמול, בכניסה לאיזה בר (או יותר נכון - על המרפסת שלו) המארחת שאלה אותי בת כמה אני.
על אותה מרפסת של אותו בר קיבלתי את העדכון על הכניסה הקרקעית לעזה (שיא הבועה, נכון?). אם עד כה לא הרגשתי בעייתיות עם פרסום פוסטים קלילים-עד-מפגרים (אפילו הרגשתי שזו תרומתי הצנועה למוראל הלאומי! כמו עורך חדשות משופשף שיודע שבלי איזו ידיעת ביזאר בניכר, המאזינים יעדיפו לקפוץ ראש לגעתון ורק לא לשמוע את המהדורות שלו), עכשיו אני מרגישה קצת מטומטמת לדון ביתרונותיהן של נעליים סגורות-קרסול על רקע אירועי הימים האלו.
פניית פרסה חדה ובוטה, מילה אחרונה על תל אביבים אמיתיים: בחור שאני מכירה מתקלט מדי פעם בכל מיני מאורות נובו-היפסטרים ברחבי העיר. בדרך כלל הוא משמיע להם מוזיקה יוונית, אולדיז, או מה שנובו-היפסטרים אוהבים לאהוב. אבל לפעמים, כשבא לו לנוח באמצע משמרת, הוא משמיע את Free Bird של לינארד סקינארד. תשע דקות של קיטש אמריקאי רד-נקי מזוקק. הוא מספר שבכל פעם שהוא מנגן את זה, כולם משילים לרגע את מסכות האנינות ונורא נהנים.
מוסר ההשכל: בתוך כל תל אביבי אמיתי מסתתר שדון פריפריאלי חובב רוק-נהגי-משאיות.
הם לא יוצאים בשישי בערב, כמובן.
אני, לעומת זאת, לא יצאתי הערב ולא בגלל שזה לא נאה לי, אלא כי אני מתכננת להסתער מחר על איזו עבודה שאני צריכה להגיש בסוף החודש. אגב, בסוף החודש הזה יגיע חודש אוגוסט, שהוא גם במקרה חודש היומולדת שלי. לא נעים לי לחשוב על זה שאני תכף בת 25 (כן, אני יודעת שפרשתי כאן אלף ואחת פעם את הרהורי הזקנה המגוחכים שלי, אבל זה לא מפריע לי ללעוס אותם שוב ושוב). אני יכולה להתנחם בעובדה שאתמול, בכניסה לאיזה בר (או יותר נכון - על המרפסת שלו) המארחת שאלה אותי בת כמה אני.
על אותה מרפסת של אותו בר קיבלתי את העדכון על הכניסה הקרקעית לעזה (שיא הבועה, נכון?). אם עד כה לא הרגשתי בעייתיות עם פרסום פוסטים קלילים-עד-מפגרים (אפילו הרגשתי שזו תרומתי הצנועה למוראל הלאומי! כמו עורך חדשות משופשף שיודע שבלי איזו ידיעת ביזאר בניכר, המאזינים יעדיפו לקפוץ ראש לגעתון ורק לא לשמוע את המהדורות שלו), עכשיו אני מרגישה קצת מטומטמת לדון ביתרונותיהן של נעליים סגורות-קרסול על רקע אירועי הימים האלו.
פניית פרסה חדה ובוטה, מילה אחרונה על תל אביבים אמיתיים: בחור שאני מכירה מתקלט מדי פעם בכל מיני מאורות נובו-היפסטרים ברחבי העיר. בדרך כלל הוא משמיע להם מוזיקה יוונית, אולדיז, או מה שנובו-היפסטרים אוהבים לאהוב. אבל לפעמים, כשבא לו לנוח באמצע משמרת, הוא משמיע את Free Bird של לינארד סקינארד. תשע דקות של קיטש אמריקאי רד-נקי מזוקק. הוא מספר שבכל פעם שהוא מנגן את זה, כולם משילים לרגע את מסכות האנינות ונורא נהנים.
מוסר ההשכל: בתוך כל תל אביבי אמיתי מסתתר שדון פריפריאלי חובב רוק-נהגי-משאיות.