אני חושבת שכתבתי כבר בעבר על התנגדותי הנחרצת לנעליים עם סגירה בקרסול (אפילו משוכנעת - בפוסט הזה), אבל בשנה ומשהו האחרונות אני שוברת שלל טאבואים שהכרזתי עליהם מתישהו (הולכת עם שורטס, עם משקפיים, עם נעליים שטוחות ואפילו - רחמנא ליצלן - עם טייץ. לא עם כולם ביחד כמובן), אז גם זה היה חייב לקרות.
את הנעליים המדוברות קיבלתי מחברה שעשתה סדר בארון. הן גבוהות ופלטפורמיות מאוד, אבל הצבע הקלאסי שלהן מאזן אותן. והן גם ממש נוחות. עוד לא אזרתי אומץ לשלב אותן עם חצאית (כי אני עדיין חוששת מאפקט הרגל הגמדית), אבל עם מכנסי קפרי הן עובדות.
 |
| ברקע: הפרקט בעבודה |
היום, בדרך חזרה מהעבודה, עברתי בעדן טבע וקניתי כלמיני מאכלים לא נחוצים אבל משמחים (תמר מג'הולים שאינם רקובים כמו בשופרסל, שלל פירות יער של רוסים). תמיד כשאני קונה בחנויות טבע כאלו אני נזכרת בסיטואציה שקרתה לי בצבא (קצת אחרי שעברתי לתל אביב) - הגעתי למשמרת ערב (או אולי לילה?) עם גודי באג שהכנתי לעצמי, ובה פירות יבשים וסוכריות ויטמין סי מטבע קסטל. אחד הנוכחים ביחידה נעץ מבט בשקית ובי והכריז - "מה זה, מ', נהיית תל אביבית עם שקית של טבע-קסטל?". למזלי זה היה כבר אחרי המטאמורפוזה הצבאית שלי, בשלב שבו הפסקתי לבכות בכל מוצ"ש ולהיעלב מכל שטות. מאז, בכל פעם שאני אוחזת בידי שקית כזאת אני תוהה אם אנשים חושבים שאני תל אביבית פלצנית, או אחת שמנסה להיות.
וכדי שלא אואשם באסקפיזם (המילה הכי משומשת בימים אלו, שכבר יצאה לי מכל חור. ואני אחת שמשתמשת בה המון בימים כתיקונם), אציין שבדרך הביתה תפסה אותי האזעקה ונאלצתי להשתטח על האספלט החם של מסוף ארלוזורוב (האזעקה עם הת"ש הכי נמוך שהיה לי עד כה). הגיחה ל"עדן"הייתה למעשה כדי לפרגן לעצמי על זה.